יחסי אנוש לפי הרמב"ם

כתב: ערן רון

הרמב"ם, רבי משה בן מימון, בחיבורו המונומנטלי "משנה תורה", הצליח להקיף בספר אחד את כל המצוות שבתורה בכתב והתורה שבע"פ. הוא למד את כל התנ"ך, את כל המשנה, את כל התלמוד, המדרשים, ההלכות, השאלות והתשובות שנכתבו במשך דורות רבים לפניו והצליח לעבד ולרכז את המידע הזה בספר אחד "משנה תורה". ספר זה מכיל את כל עקרי היהדות לדורותיה, בעריכה מודרנית, לפי נושאים ולפי תתי נושאים, מתוך מטרה, כלשונו בהקדמה למשנה תורה: "כדי שלא יהא אדם צריך לחיבור אחר בעולם בדין מדיני ישראל.... לפיכך קראתי שם חיבור זה 'משנה תורה' – לפי שאדם קורא בתורה שבכתב תחילה ואחר כך קורא בזה וידוע ממנו תורה שבעל פה כולה, ואינו צריך לקרות ספר אחד ביניהם".

בהלכות דעות, בספר המדע, עוסק הרמב"ם בעיקר במערכת היחסים בין אדם לחברו, מה שאנו קוראים היום "יחסי אנוש". מעבר להקשר הדתי, יש בהלכות הללו, המסכמות את דעת התורה שבכתב והתורה שבע"פ לדורותיה, הרבה חכמת חיים היכולה לתרום לנו לשיפורה ולקידומה של החברה בה אנו חיים. בין אם קורא שורות אלו נמנע על הסקטור הדתי, המסורתי או החילוני יסכימו הכל, שניתן ללמוד את מערכי היהדות לדורותיה, כיצד לתפקד בין אדם לחברו במדינת ישראל המודרנית. לא עם הכל יש להסכים ולא את הכל צריך לאמץ, אפשר ורצוי לחלוק על דברי הרמב"ם, אך כמעט ולא ימצא חולק על כך שחשוב להכיר את עקרונות היהדות בנושא מהותי זה, כדי שנדע מהו האוסף הרוחני הערכי שהשאירו עבורינו חכמי היהדות לדורותיהם. אין כמו הרמב"ם לשם הכרות עם הערכים היהודיים לדורותיהם בכלל ובתחום יחסי האנוש בפרט.

הערה של כותב הדברים: כמובן שלא הבאתי במאמר זה את כל 'הלכות דעות', אלא רק קטעים נבחרים. העריכה היא בחירה אישית שלי, אך אני מקווה שלמרות הסלקטיביות, הצלחתי לעמוד על הדברים העיקריים שבהלכות דעות.

בצד הציטוטים המדברים בדרך כלל בשם עצמם, ניסיתי להוסיף כמה מילים בלשון של היום, כדי להקל על הקורא להבין את הדברים. אני מקווה שמלאכת העריכה וההסברים עלו יפה, כדי שכל אחד מקוראי מאמר זה, בלי קשר לשאלה לאיזו סקטור הוא שייך, יוכל לשאול את עצמו את השאלה, אילו ערכים מערכי היהדות בנושא יחסי האנוש, ניתן ליישם היום במציאות בה אנו חיים.

 

פרק א'

1.      אין להיות קיצוני בשום דבר, לא בהתנהגות חיובית ולא בהתנהגות שלילית. "הדרך הישרה – היא מידה בינונית שבכל דעה ודעה  מכל הדעות שיש לו לאדם, והיא הדעה שהיא רחוקה משתי הקצוות ריחוק שווה ואינה קרוב לא לזו ולא לזו. לפיכך צוו חכמה ראשונים שיהא האדם שם דעותיו תמיד ומשער אותן ומכוון אותם בדרך אמצעית, כדי שיהא שלם בגופו"

דוגמא למידה בינונית היא דרך ההתייחסות לכעס – חשוב לכעוס, אבל רק על דברים גדולים כדי שלא ישנו : "לא יהא בעל חמה נוח לכעוס...לא יכעס אלא על דבר גדול שראוי לכעוס עליו כדי שלא יעשה כיוצא בו פעם אחרת:"

2.      קנה המידה להתנהגות חיובית של האדם היא התנהגותו של הקב"ה: "מה הוא נקרא חנון – אף אתה היה חנון. מה הוא נקרא רחום,  - אף אתה היה רחום. מה הוא נקרא קדוש – אף אתה היה קדוש" (שבת קלג:) ועל דרך זו קראו הנביאים לאל בכל אותם הכינויים: ארך אפיים ורב חסד, צדיק וישר, תמים, גיבור וחזק וכיוצא בהן – להודיע שהם דרכים טובים וישרים, וחייב אדם להנהיג עצמו בהם ולהדמות אליו כפי כוחו".

3. הדרך לשנות התנהגותו של האדם היא בעזרת השיטה ההתנהגותית (בהביוריסטית): " וכיצד ירגיל אדם עצמו בדעות אלו עד שיקבעו בו? יעשה וישנה וישלש במעשים שעושה על פי הדעות האמצעיות, ויחזור בהם תמיד, עד שיהיו מעשיהם קלים עליו, ולא יהיה בהם טורח עליו, ויקבעו הדעות בנפשו."

פרק ב'

1.      מי שחולה בנפשו צריך ללכת לרופאי הנפש, כדי שירפאו אותו, בעיקר ע"י לימוד דרכי התנהגות חדשות: "ומה תקנת חולי הנפשות? ילכו אצל החכמים, שהם רופאי הנפשות, וירפאו חולים בדעות שמלמדים אותם עד שיחזירום לדרך הטובה". חולה בנפשו שלא הולך לרופא ראוי לגנאי, "עליהם אמר שלמה: חוכמה ומוסר אווילים בזו",( משלי א' ז).

2.      כדי שאדם יתקן את דרכו הרעה, הוא צריך להגיע לקיצוניות השניה, עד שהוא יתרגל לנהוג אחרת, כדי שיוכל לחזור למידת הבינוניות. מי שהוא בעל חמה, כדי להירגע ולתפקד באופן אפקטיבי, עליו ללמוד להגיע לקוטב השני לגמרי "אומרים לו להנהיג עצמו, שאם הוכה וקולל, לא ירגיש כלל, וילך בדרך זו זמן מרובה, עד שתעקר החמה מליבו" (שם ב' א') השחצן צריך ללמוד להיות מאד עניו, אבל לא לזמן קצר, אלא לזמן ארוך, עד שיוכל לתפקד בצורה רגילה. למה הדבר דומה, למתכת שהתכופפה לצד אחד ורוצים לתקנה, כופפים אותה לצד הנגדי, כדי שתתיישר ותגיע לאמצע. "אם היה גבה לב, ינהיג עצמו בביזיון הרבה וישב למטה מן הכל, וילבש בלויי סחבות המבזים את לובשיהם וכיוצא בדברים אלו, עד שיעקר גובה הלב ממנו ויחזור לדרך האמצעית שהיא הדרך הטובה. ולכשיחזור לדרך האמצעית ילך בה כל ימיו. ועל קו זה (על פי שיטה זאת) יעשה בשאר הדעות. אם היה רחוק לקצה האחד, ירחיק עצמו לקצה השני וינהג בו בזמן רב עד שיחזור בו לדרך הטובה, והיא מידה בינונית שבכל דעה ודעה."

3.      שתי מידות, ראויות לנהוג בהן בקיצוניות ולא בבינוניות: גובה-לב וכעס. על גובה-הלב אומר הרמב"ם :"שאין דרך הטובה שיהיה אדם ענו בלבד, אלא שיהיה שפל רוח ותהיה רוחו נמוכה מאד. לפיכך נאמר במשה רבנו: "ענו מאד" (במדבר יב ג') ולא נאמר "ענו" בלבד". ולפיכך צוו חכמים: מאד מאד הווה שפל רוח. ועוד אמרו : שכל המגביה ליבו כפר בעיקר (סוטה ד:)  שנאמר: "ורם לבבך ושכחת את יי אלוהיך" (דברים ח' יד').

גם לגבי הכעס טוען הרמב"ם שצריך לנקוט במידה קיצונית כנגד הכעס: "וכן הכעס מידה רעה היא עד למאד וראוי אדם שיתרחק ממנה עד הקצה האחר, וילמד את עצמו שלא יכעס ואפילו על דבר שראוי לכעוס עליו" (שם ב'ג'). נכון שיש כאן סתירה לכאורה, משום שלמעלה (א' ד') אומר הרמב"ם שמותר לכעוס על דבר גדול שראוי לכעוס עליו, אבל כאן מדייק הרמב"ם ואומר שגם אם כועסים על דבר גדול, הרי שזאת צריכה להיות הצגה, כלומר, לא כעס אמיתי מהרגש, אלא כעס מהשכל :"ואם רצה להטיל אימה על בניו ובני ביתו, או על הציבור – אם היה פרנס – ורצה לכעוס עליהם כדי שיחזירו למוטב – יראה עצמו בפניהם שהוא כועס כדי לייסרם ותהיה דעות מיושבת בינו לבין עצמו"

4.      "בעלי כעס חייהם אינם חיים" – הרמב"ם מדגיש בכל דרך עד כמה הכעס היא תכונה רעה לאדם שיש להקפיד עליה מאד, אחרת המחירים שלה עצומים: "אמרו חכמים הראשונים: כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה. ואמרו: שכל הכועס אם חכם הוא, חכמתו מסתלקת ממנו (בנוסח אחר :"כל הכועס – כל מיני גיהנום שולטים בו" (נדרים כב.). ואם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו, ובעלי כעס אין חייהם חיים. ולפיכך צוו להתרחק מן הכעס עד שינהיג עצמו שלא ירגיש אפילו לדברים המכעיסים וזה היא הדרך הטובה."

5.      סייג לחוכמה שתיקה – "לעולם ירבה אדם בשתיקה ולא ידבר אלא דבר חכמה או בדברים שצריך להם לחיי גופו...כל המרבה דברים מביא לידי חטא ואמרו: לא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה".(שם ב'ד').... "סייג לחוכמה שתיקה – לפיכך לא ימהר להשיב ולא ירבה לדבר" (שם ב'ה'). הרעיון של דיבור מועט ושקט, נכון גם למי שאומנתו ותפקידו דיבור, המורה, "לעולם ישנה לתלמידיו דרך קצרה...וילמד לתלמידים בשובה ונחת בלא צעקה ובלא אריכות לשון והוא שאמר שלמה "דברי חכמים בנחת נשמעים (קהלת ט' יז') "

6.      אסור לשקר - נגד גניבת דעת, נגד פיתוי ומרמה ובעד דברי אמת – "לא יהיה אחד בפה ואחד בלב – אלא תוכו כברו (כפיו כן ליבו) והעניין שבלב הוא הדבר שבפה" .

7.      דוגמאות למידת הבינוניות :

צחוק וקלות דעת  ----------------------עצבות ואבלות

הסבר: הצחוקים, המהתלות, קלות ראש, עלולים להביא את האדם למקומות שליליים. מאידך גם לאנשים העצובים והמתלוננים על כל דבר קשה בחיים, לפיכך גם בנושא זה נדרשת מידת הבינוניות :"וצוו שלא יהא אדם פרוץ בצחוק ולא עצב ומתאבל אלא מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות"

בעל תאווה ושואף בצע----------------עצל ובטל ממלאכה

לסיכום: "כללו של דבר: ילך במידה הבינונית שבכל דעה ודעה, עד שיהיו כל דעותיו מכוונות באמצעות"

8.     ההסתפקות במה שיש לך, היא שמאפשרת חיים מאושרים – "איזהו העשיר השמח בחלקו "(אבות פ"ד, א') "ואותו המעט שהוא חלקו – ישמח בו"

9.     התכונות הרעות האולטימטיביות, מהן צריך כל אדם להיזהר: "וכן לא יהיה בעל קטטה, ולא בעל קינאה ולא בעל תאווה ולא רודף אחר הכבוד. כך אמרו חכמים :"הקנאה והתאווה והכבוד מוציאן את האדם מן העולם".

פרק שישי

1.     אדם צריך ליצור לעצמו קבוצת תמיכה חיובית, משום שקבוצת החברים שבה האדם מתפקד משפיעה מאד על התנהגותו של האדם,(לחץ קבוצתי), גם לחיוב וגם לשלילה. "דרך בריתו של אדם להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר רעיו וחבריו ונוהג כמנהג אנשי מדינתו. לפיכך צריך אדם להתחבר לצדיקים וליישב אצל החכמים תמיד – כדי שילמד ממעשיהם, ויתרחק מן הרשעים ההולכים בחושך – כדי שלא ילמד ממעשיהם.. הוא ששלמה אומר :"הולך את חכמים יחכם ורועה כסילים ירוע", משלי יג' כ'.'' במקום שאין אנשים טובים לחבור אליהם, עדיף להיות לבד מאשר לחבור לאנשים לא ראויים. "ואם היו רעים וחטאים שאין מניחים אותו ליישב במדינה, אם כן נתערב עימהם ונוהג במנהגם הרע – יצא למערות ולחוחים ולמדברות, ואל ינהיג עצמו בדרך חטאים כעניין שנאמר :"מי יתנני במדבר מלון אורחים" ירמיהו ט' א',

2.     "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט, יח). מצווה על כל אדם לאהוב את כל אחד מישראל כגופו, שנאמר :" "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט, יח). לפיכך צריך לספר בשבחו ולחוס על ממונו, כאשר הוא חס על ממון עצמו ורוצה בכבוד עצמו. והמתכבד בקלון חברו, אין לו חלק בעולם הבא".

3. איסור על שנאה בלב, כיבוש השנאה הוא הרסני, צריך לשחרר אותה, אחרת היא מציקה כל החיים. מותר לשנוא, אך לא להשאיר זאת בלב. "כל השונא אחד מישראל בלבו, עובר בלא תעשה, שנאמר:" לא תשנא את אחיך בלבבך"(ויקרא יט, יז)...ולא הזהירה התורה אלא על שנאה שבלב, אבל המכה את חברו והמחרפו, אך על פי שאינו רשאי – אינו עובר משום "לא תשנא".

4. הפסיביות הרסנית, אם מישהו פגע בך, חובתך לומר לו זאת. "כשיחטא איש לאיש – לא ישטמנו וישתוק כמו שנאמר ברשעים "ולא דיבר אבשלום עם אמנון למרע ועד טוב, כי שנא אבשלום את אמנון" (שמואל ב' יג, כב)". אסור לאדם להבליג על רע שנעשה לו, להפך, עליו לומר לזולת מה פגע בו ולא להימנע, מחשש לעימות או מרצון לשמור על שלום בית. "מצווה עליו להודיעו ולומר לו :למה עשית לי כך וכך? ולמה חטאת לי בדבר פלוני? שנאמר "הוכח תוכיח את עמיתך" (ויקרא יט, יז)." יש לשים לב שהרמב"ם שם סימן שאלה בתום המשפט ולא סימן קריאה. הניסוח בצורה שאלה הוא פחות תוקפני ומונע עימות חוזר בין שני האנשים. כמו כן, במקרה שהפוגע מבקש סליחה, חובה על הנפגע לסלוח לו כדי להשיב את המצב לקדמותו "ואם חזר ובקש ממנו למחול לו, צריך למחול, ולא יהא המוחל אכזרי". כלומר, אם הנפגע לא מוחל לפוגע, הוא עצמו הופך להיות אכזרי ופוגע בזולת. לסיכום, צריך לומר לזולת בפשטות ובבהירות את רגשות הצד הנפגע, אבל צריך לסלוח לו אם בקש סליחה.

5. את הביקורת על הזולת יש לומר בדרך רכה, כדי שהשני יוכל לקלוט אותה ללא התנגדות. "המוכיח את חברו – בין בדברים שבינו לבינו, בין בדברים שבינו לבין המקום (הקב"ה), צריך להוכיח בינו לבין עצמו וידבר לו בנחת ובלשון רכה, ויודיעו שאינו אומר לו אלא לטובתו להביאו לחיי העולם הבא".

6. אם הזולת אינו מקבל את הביקורת יש לחזור שוב ושוב על דברי הביקורת, עד שיקבל התנגדות נחרצת מהמבוקר (אפילו עד לקבלת מכות). אם אדם יכול למחות ולא עשה זאת, הרי שהוא החוטא, משום שהיה בידיו למנוע את החטא ולא עשה כך. "אם קיבל ממנו  - מוטב, ואם לאו – יוכיחנו פעם שניה ושלישית. וכן תמיד חייב אדם להוכיחו עד שיכהו החוטא ויאמר לו, אינני שומע. וכל שאפשר בידו למחות ואינו מוחה – הוא נתפש (נענש) בעוון אלו, כיוון שאפשר לו למחות בהם".

7.  הלבנת פנים היא אחד החטאים הגדולים ביותר שיכול אדם לעשות, אם לא הגדול שבהם – "המוכיח את חברו תחילה, לא ידבר לו קשות עד שיכלימנו, שנאמר "ולא תשא עליו חטא (ויקרא יט יז)....כך אמרו חכמים :המלבין פני חברו ברבים אין לו חלק בעולם הבא. לפיכך צריך אדם להיזהר שלא לבייש חברו ברבים בין קטן בין גדול לא יקרא לו בשם שהוא בוש ממנו לא יספר לפניו דבר שהוא בוש ממנו"

8. אי אפשר לומר ביקורת זהה לכל בני האדם, צריך לחשוב על הרגישות של הצד השני, האם הוא במצב רגשי ומצב פיסי שהוא יכול לקבל את הביקורת. במיוחד צריך להיות זהיר עם האנשים החלשים בחברה: "חייב אדם להיזהר ביתומים ובאלמנות, מפני שרוחם שפלה למאד ורוחם נמוכה, אף על פי שהם בעלי ממון....והיאך נוהגים עמהם? לא ידבר אליהם אלא ברכות, ולא ינהג אלא מנהג כבוד, ולא יכאיב גופם בעבודה ולבם בדברים קשים. ויחוס על ממונם יותר מממון עצמו. כל המקניטם או מכעיסם, או הכאיב לבם או רדה בהם או אבד ממונם – הרי זה עובד בלא תעשה, וכל שכן המכה אותם או המקללם".

פרק שביעי

1.      איסור חמור על רכילות - האורב לחברו, לדבריו ולמעשיו, כדי להביא דיבתו רעה אל האחרים, גורם לחטא חמור :"המרגל בחברו עובר בלא תעשה שנאמר "לא תלך רכיל בעמך (ויקרא יט טז) ואף על פי שאין לוקין על לאו זה, עוון גדול הוא וגורם להרג נפשות רבות מישראל."

2.      רכילות היא גם דברים נכונים טובים ואמיתיים  – "איזהו רכיל? זה שטוען דברים והולך מזה לזה ואומר: אך אמר פלוני, כך וכך שמעתי על פלוני. אך על פי שהוא אמת – הרי זה מחריב את העולם".

3.      לשון הרע אסורה אפילו אם היא דברי אמת -  "יש עוון גדול מזה (מרכילות) עד מאד והוא בכלל לאו זה והוא לשון הרע. והוא, המספר בגנות חברו אך על פי שאומר אמת."  ...."האומר שקר נקרא :מוציא שם רע לחברו".

4.      לשון הרע נחשבת לחטא נוראי, יותר מרצח, יותר מיחסי מין בתוך המשפחה ויותר מעבודה זרה: "אמרו חכמים, שלש עברות נפרעין מן האדם בעולם הזה ואין לו חלק בעולם הבא, עבודת כוכבים, וגילוי עריות, ושפיכות דמים – ולשון הרע כנגד כולן."

5.      לשון הרע הוא חטא כה גדול ולכן צריך להיות זהיר בו אפילו באבק לשון הרע. "ויש דברים שהם אבק לשון הרע. כיצד? מי יאמר לפלוני שיהיה כמות שהוא עתה (מי פילל שפלוני יגיע למה שהוא היום?!) או שיאמר: שיתקו מפלוני, איני רוצה להודיע מה ארע ומה היה וכיוצא בדברים האלו"....ועל זה העניין אמר שלמה :"מברך רעהו בקול גדול בבוקר השכם, קללה תחשב לו"(משלי כז יד), שמתוך טובתו, בא לידי רעתו. וכן המספר בלשון דרך שחוק ודרך קלות ראש..."

6.      איסור על נקימה  – "כיצד היא הנקימה? אמר לו חברו: השאילני קרדומך. אמר לו: איני משאילך. למחר נצרך לשאול ממנו. אמר לו חברו: השאילני קרדומך,. אמר לו: איני משאילך כדרך שלא השאלתני כששאלתי ממך – הרי זה נוקם. אלא כשיבוא לו לשאול יתן בלב שלם ולא יגמול לו כאשר גמלו".

7.      איסור על נטירה – "כיצד היא הנטירה? ראובן שאמר לשמעון: השכר לי בית זה, או השאילני שור זה, ולא רצה שמעון. לימים בא שמעון לראובן לשאול ממנו או לשכור ממנו, ואמר לו ראובן, הא לך, הריני משאילך ואיני כמותך, לא אשלם לך כמעשיך – העושה כזה עובר ב"לא תיטור", אלא ימחה הדבר מליבו ולא יטרנו".

 

סוף