פיתוח המיומניות הבין-אישיות של מורי בית הספר

 

ראציונאל התוכנית:

התוכנית נועדה לשפר את איכות התקשורת הבין-אישית של המורים עם תלמידיהם. התוכנית משלבת ידע מעולם הפסיכולוגיה והנחית הקבוצות, עם ידע השאוב מעולם היהדות לדורותיו, החל מתקופת המקרא, דרך חכמי התורה שבע"פ ועד ימינו.

התוכנית בנויה על שילוב של מקורות יהודיים ותרגול המורים לאור מקורות אלו, בעזרת משחקי הדמיה, במצבים של תקשורת בין-אישית עם תלמידיהם. מטרת התוכנית היא  לגרום למורים להיות יותר מודעים לקשיים שלהם עצמם, בתקשורת עם תלמידיהם, כדי לשפר את יכולתם בתחום זה.

משחק ההדמיה הוא הכלי המרכזי בעזרתו ילמדו המורים כיצד לשפר את תיפקודם מול התלמידים. במשחקי ההדמיה יראו המורים את עצמם בראי הקבוצה, במצבים הקרובים ביותר למציאות, כדי שיוכלו לשפר את חסרונותיהם ולחזק את יתרונותיהם. 

בעזרת המקורות היהודיים, המורים יקבלו חיזוק ערכי לאופן עבודתם עם התלמידים, בעיקר לכיוונים של איפוק, שליטה עצמית, הקשבה לזולת ומתן כבוד ואהבה לתלמידים.

המשובים שינתנו למורים על אופן תפקודם, יהיו גם בהתאם ל"כאן ועכשיו" המתרחש בקבוצה, לפי אופן ביצוע משחק ההדמיה וגם לאור מקורות היהדות, שיבואו לפני המורים.

מורים שיבצעו את התוכנית על שני חלקיה, יצליחו לשפר את הרגישות הבין-אישית שלהם, לקראת מערכת יחסים טובה יותר ואפקטיבית יותר עם תלמידיהם.

מנחה התוכנית:

ערן רון, בעל ניסיון של 30 שנים בהנחיית קבוצות מורים ומנהלי בתי ספר לשיפור התקשורת הבין-אישית. עוסק בהכשרת מנחי קבוצות ויועצים ארגוניים למערכת החינוך כ 15 שנים, מרצה באונ' ב"ש בתוכנית להכשרת מנהלי בתי ספר, מרצה במכללת אחווה בתוכנית להכשרת מנהלי בתי ספר, ובעל  ניסיון של כ 15 שנים בהוראת מקצועות היהדות.

 יחידה א': מודעות עצמית של המורה ביחסי הגומלין שלו עם התלמיד. 

1.    הכעס - כיצד מתמודדים עם כעס של המורים, כלפי תלמידים?

2.   איפוק - חשיבות האיפוק בתגובותיו של המורה, כלפי תלמידיו .

3.   שיחה אישית - חשיבות השיחה הבין-אישית, של המורה עם התלמיד. שיחה מלב אל לב.

4 יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך" (אבות ד', יב'). אהבת התלמיד ומתן כבוד לתלמיד. 

 

יחידה ב': משוב אפקטיבי של המורה לתלמידיו 

 

5.הלבנת פנים - חשיבות הדסקרטיות במתן משוב בונה לתלמיד.

 

6. משוב אפקטיבי -שינוי התנהגותו של התלמיד ללא פגיעה ברגשותיו - עקרונות במתן משוב בונה.

 

7. מכשלות במתן משוב אפקטיבי לתלמיד.

 

                            פרוט תכני יחידה א':

 1.     כעס

המטרה:

כיצד מתמודדים המורים עם כעסם כלפי תלמידיהם, גם בכעס המתפרץ וגם בכעס המודחק? הבנת הגורמים להרס היחסים בין המורים לתלמידים, כאשר הגורם הראשון במעלה הוא כעס מעורב עם צדק. (גם במגעים אם התלמידים, כמו בכביש, 'אל תהיה צודק, הייה חכם'). 

יחידת הלימוד נועדה לעורר מודעות בקרב המורים, לנזקים הנוצרים להם ולתלמידיהם כתוצאה מהכעסים שלהם כלפי התלמידים. היחידה נועדה לתת כלים תוך-אישיים ובין-אישים, להתמודדות עם הכעסים, ע"י בדיקת האופן שבו מתפקד המורה בשעת כעס, בין אם הכעס מוצדק ובין אם לאו. כמו כן תיבדק הטענה שהכעס של המורה על התלמיד, עלול להיות השלכה של בעיותיו וקשייו האישיים של המורה על התלמיד בבחינת: הכועס, במומו כועס, על משקל: "הפוסל, במומו פוסל".

 

 

תכני הפעילות והמקורות היהודיים:

·       "לשון רכה תִּשְבָּר גָּרֶם" (משלי כה', טו') ראה פרוט של סדנא בנושא זה http://www.eranron.co.il/articles89.aspx

תרגיל במודעות עצמית למורה: בחן את עצמך, איזה מורה ואיזה אדם הנך, מבין ארבעת הדמויות: "ארבע מידות בדעות: נוח לכעוס ונוח לרצות - יצא שכרו בהפסדו; קשה לכעוס וקשה לרצות - יצא הפסדו בשכרו; קשה לכעוס ונוח לרצות - חסיד; נוח לכעוס וקשה לרצות - רשע" (אבות פרק ה', משנה י"א)

·       הדרך האפקטיבית ביותר להתמודדות עם כעס, היא המתנה. רצוי לדבר עם מישהו אחר, על הכעס, או לעשות פעילות גופנית, או לישון (אפשר לבצע את שלושת העצות – אבל לא ביחד...), אבל הכי חשוב, כדי להתמודד באופן אפקטיבי עם מצב שמרגיז את המנהל, עליו לדחות את הדיון בנושא המכעיס למחרת בבוקר: "דינו לבוקר משפט" (ירמיהו כא, יב).

הכעס מצטבר ואם לא מוציאים אותו הוא מזיק ופוגע באדם הכועס, לכן יש לשחרורו ולא "לשמור בבטן". "שנו חכמים :'לא תשנא את אחיך בלבבך (ויקרא יט, יז)...יכול (אפשר שהכוונה היא כי) לא יכנו, לא יסטרנו ולא יקללנו?...תלמוד לומר :'בלבבך', בשנאה שבלב הכתוב מדבר " ערכין טז, ע"ב). רעיון דומה מובא אצל הרמב"ם בהלכות דעות: "כשיחטא איש לאיש לא ישטמנו וישתוק...אל מצווה עליו להודיעו ולומר לו, למה עשית לי כך וכך ולמה חטאת לי בדבר פלוני" (הרמב"ם, היד החזקה, ספר המדע, הלכות דעות פרק פרק ו', הלכה ו).               

·         למה אני כועס? מקורות הכעס שלי הם בדרך כלל משום "צלקות" – רגישויות, שאני נושא עמי מעברי.  הבעיה של הזולת, כפי שאני רואה אותה, היא בעצם בעיה שלי, רק שאני עיוור מלראות אותה. 'הכועס במומו כועס'.  גם כאשר המורה כועס, הכעס הקיצוני מעיד על בעליו יותר מאשר על מושא הכעס. "הפוסל במומו פוסל".(קידושין ע' ע"א) רבי נתן אומר:"מום שבך על תאמר לחברך" (בבא מציעא, נט' ע"ב)                                                           

·    קיצוניות היא רעה בכל מקרה :"אל תהי צדיק הרבה ואל תרשע הרבה" (קהלת ז' טז')

·                     דרך האמצע: לפי הרמב"ם אין להיות קיצוני בשום דבר, לא בהתנהגות חיובית ולא בהתנהגות שלילית. "הדרך הישרה – היא מידה בינונית שבכל דעה ודעה מכל הדעות שיש לו לאדם, והיא הדעה שהיא רחוקה משתי הקצוות ריחוק שווה ואינה קרוב לא לזו ולא לזו. לפיכך ציוו חכמים ראשונים שיהא האדם שם דעותיו תמיד ומשער אותן ומכוון אותם בדרך אמצעית, כדי שיהא שלם בגופו" (הרמב"ם, הי"ד החזקה, הלכות דעות פרק א'). דוגמא למידה בינונית, היא דרך ההתייחסות לכעס – חשוב לכעוס, אבל רק על דברים גדולים כדי שלא ישנו : "לא יהא בעל חמה נוח לכעוס...לא יכעס אלא על דבר גדול שראוי לכעוס עליו כדי שלא יעשה כיוצא בו פעם אחרת:" (שם)

·   קבלה של הזולת, הימנעות משיפוטיות: (גם כאשר הדברים לא מושלמים). לדעת להבחין מתי לקבל את הזולת כמות שהוא, מבלי להעיר לו ומתי לנסות ולשנות את התנהגותו. הכעס הוא תולדה של התסכול הפנימי הנובע מההתנגדות של הזולת, לשנות אותו כרצוני. ככל שהיכולת שלי להכיל את הזולת, גדולה יותר, כך יש לי פחות צורך "לשפץ" אותו. אם אני מנסה לשנות את הזולת, זה פעמים רבות משום שאין לי יכולת הכלה מספיק גדולה. הבעיה היא שלי ולא שלו. אני זקוק ליותר ענווה ועוצמה כדי לקבל את המציאות כאשר היא לא מתאימה לרוחי. התכונה הבולטת של גדול מנהיגי העם היהודי לדורותיו משה רבינו, היתה ענווה.  "והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה" (במדבר יב, ג). רק בעזרת הענווה ניתן להגיע ליחסים המבוססים על הדדיות ולא על כעסים. כך ניתן להגיע ליכולות חדשות, לעיתים בלתי צפויות ולגלות אפשרויות חדשות במסגרת מציאות קיימת.

·      אגרת הרמב"ן: "תתנהג תמיד לדבר כל דבריך בנחת לכל אדם ובכל עת, ובזה תנצל מן הכעס שהיא מידה רעה להחטיא בני אדם...וכאשר תנצל מן הכעס, תעלה על לבך מדת הענווה, שהיא מידה טובה מכל המידות טובות....ובעבור הענווה, תעלה על לבך מדת היראה, כי תיתן אל לבך תמיד (אבות פרק ג'), "מאין באת, ולאן אתה הולך, ושאתה רמה ותולעה בחייך ואף כי במותך, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון, לפני מלך הכבוד..."(אגרת הרמב"ן, ששלח לבנו מעכו לקטלוניה).

·                     "ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה " (דברים יא, כו). הגמרא מדגישה את חשיבות החשיבה החיובית :"...להקדים ברכה לקללה" (סוטה לז ע"ב). חשיבה חיובית עשויה להקטין כעסים. ניתן למצוא בכל אדם גם את החסרונות שלו וגם את היתרונות. זה רק תלוי בעיקר  בנקודת המבט השל המתבונן. לדוגמא: "ההססן"  - אדם היודע לשקול בכובד ראש. "השתלטן" – מנהיג טבעי היודע להשיג את שלו. "חסר מנוחה" – דינמי ופעלתן. "הלא יוצלח"- רך ועדין. כל ראיה של האדם את הזולת היא סובייקטיבית, האמת היא תמיד בעיני המסתכל. ביכולתי להסתכל על היפה והחיובי או על השלילי והרע. בידיי לכעוס או להסתכל במשקפיים אחרים על אותו מצב ולשדר אופטימיות וחיוביות.

· הכעס היא מידה מיוחדת, לא כמו כל יתר המידות:"...וכן הכעס, מידה רעה היא עד למאוד וראוי לאדם שיתרחק ממנה עד לקצה האחר; וילמד עצמו שלא יכעס ואפילו על דברים שראוי לכעוס עליהם" (הלכות דעות פרק פ"ב)

·        מותר לאדם לכעוס בתנאי שזאת לא פעולה רגשית, אלא משחק, הצגה :"ואם רצה להטיל אימה על בניו ובני ביתו, או על הציבור - אם היה פרנס ורצה לכעוס עליהם כדי שיחזרו למוטב - יראה עצמו בפניהם שהוא כועס כדי ליסרם ותהיה דעתו מיושבת בינו לבין עצמו, כאדם שהוא מדמה כעוס בשעת כעסו והוא אינו כועס" (הלכות דעות פרק ב') 

·       שימוש ברגשות חיוביים: חשיבה חיובית עשויה להקטין את מידת הכעס. הפגנת הרגש החיובי שלי כלפי הזולת, גורמת לרגש שלו להיות מופנה כלפי. חיבה וחום יגררו חיבה וחום. כעס ומתח יגררו כעס ומתח.  "כמים הפנים לפנים, כן לב האדם לאדם "( משלי כז, יט). ביכולתי לשנות את יחס הסביבה כלפי. ההתנהגות שלי חוזרת אלי. "מה שבליבך על חברך – מה שבליבו עליך" (ספרי דברים, שלח). אם אני נחמד לאנשים אנשים יהיו נחמדים איתי, הנחמדות שלי אליהם מפעילה אותם. אם אני אכעס עליהם, הכעס שלי עליהם מפעיל אותם והם יכעסו עלי. כך מעגל הכעס ילך ויגבר. כדי שהיום שלי יעבור בנעימים, עדיף לי להיות נחמד עם סביבתי, גם אם האחרים לא תמיד נחמדים איתי. בני אדם לא ישכחו לעולם את חסדן של מילות המחמאה והאהבה.

· כדי להיות מורה מוצלח, עליך להיות קודם לכל אדם סבלני:  "הרב שלימד ולא הבינו התלמידים, לא יכעס עליהם וירגז – אלא חוזר ושונה הדבר אפילו כמה פעמים, עד שיבינו עומק ההלכה." (הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה, פ"ד, ה"ג)

·        "אמר ריש לקיש: כל אדם שכועס, אם חכם הוא, חכמתו מסתלקת ממנו. אם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו" (פסחים טו', ע"א)

·        "בא לידי כעס, בא לכלל טעות" (ספרי מטות)   "אדם שכועס, אפילו שכינה אינה חשובה נגדו" (נדרים כב, ע"ב). האדם הכועס עלול להגיע למצבים מאד קיצוניים ואפילו להגיע למצבים עליהם נאמר בלשון העם: "אין לו אלוהים".

·        "אמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יוחנן : כל הכועס, כל מיני גיהינום שולטים בו שנאמר "והסר כעס מלבך והעבר רעה מבשרך" (קהלת יא, י')", (נדרים כב, ע"א).

·        "בשלושה דברים אדם ניכר: בכוסו, (כלי ביתו) בכיסו (בממונו) ובכעסו" (עירובין סה', ע"ב). "המקרע בגדיו בחמתו והמשבר כליו בחמתו והמפזר מעותיו בחמתו, יהיה בעיניך כעובד עבודה זרה...שכך אומנותו של יצר הרע, היום אומר לך 'עשה כך' ולמחרת אומר לך 'עשה כך', עד שאומר לך 'לך עבוד עבודה זרה והולך ועובד" (שבת קה, ע"ב). מי שמתנהג בשעת כעס ללא שליטה עצמית, ההכהייה הרגשית שהוא עובר עלולה לדרדר אותו למצבים גרועים יותר, אפילו עד לעבודה זרה, שהיא אחד משלושת החטאים (עבודה זרה, שפיכות דמים וגילוי עריות) שעליהם נאמר "ייהרג ובל יעבור". (תוספתא שבת טז, יד; סנהדרין עד' ע"א).

הרבה יותר קל לשנוא מאשר לאהוב. הרגש השלילי הוא בעל עוצמה רבה יותר מאשר הרגש השלילי והוא הרבה יותר זמין :"נוח לקנות שונא וקשה לקנות אוהב" (ילקוט שמעוני, ואתחנן, תתמה'). דווקא משום שכל כך קל ליפול למלכודת השנאה והכעס, יש להיזהר ממני שבעתיים ולנסות לנטות תמיד לפרשנות החיובית, לצד הידידותי ולא לצד השלילי הגורם לכעס ולניתוק יחסים. ניתוק יחסים הוא איסור הלכתי. כמות הזמן המירבית שמעליה האדם נחשב לשונא חברו מוגדרת בהלכה: "איזהו שונא? כל שלא דיבר עימו שלושה ימים מפני האיבה " (מדרש תנאים, דברים, יט, יד)

ראה גם סיפור על התגברות על כעס:http://www.eranron.co.il/articles412.aspx

כמו כן, ראה את מאמרי :"יחסי אנוש לפי הרמב"ם": http://www.eranron.co.il/articles345.aspx

                  

·    2. איפוק - "ואיש תבונות יחריש" (משלי, יא, יב)

המטרה:

להעצים את חשיבותו של ערך האיפוק של המורה מול התלמיד, כדי לחזק את המורה, לאפשר לו לפעול בצורה יותר בוגרת מול התלמיד ולגרום למערכת היחסים שלהם להיות יותר אפקטיבית.

תוכן הפעילות והמקורות היהודיים:

 ·       סיפוק מידי הוא תגובה של ילד הכועס ומוציא את הכעס שלו בצורת מעשה  - acting out, בעוד שהמורה הבוגר, ישהה את תגובתו, ישקול אותה שנית ושלישית, יתייעץ עם חבריו למעשה החינוכי ואז ינקוט עמדה, בצורה שלווה ועניינית. "סייג לחוכמה שתיקה (אבות ג, יג') לפיכך לא ימהר ולהשיב ולא ירבה לדבר; וילמד לתלמידים בשובה ובנחת בלא צעקה ובלא אריכות לשון. הוא שאמר שלמה (קהלת ט, יז') "דברי חכמים בנחת נשמעים" (הרמב"ם, היד החזקה, הלכות דעות פרק ב')

·        המורה המתאפק, מוכיח את בגרותו, את שליטתו העצמית, בעוד שהמורה המתפרץ מוכיח שהוא עצמו עדיין לא התבגר, משום שאינו מצליח לדחות סיפוקים:. "בן זומא אומר: ... איזהו גיבור? הכובש את יצרו, שנאמר (משלי טז', לב) "טוב ארך אפים מגיבור ומושל ברוחו מלוכד עיר"...(אבות פרק ד', א'). ערך האיפוק הוא מוטיב מרכזי במסכת אבות ולכן אמר שמעון בנו של רבן גמליאל : "כל ימי גדלתי בין חכמים, ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה." (אבות א’, יז’)

·     פיתוח יכולת ההקשבה של המורה, כדי למנוע כל הכעס, לפני התפרצות הכעס: "משיב דבר בטרם ישמע, איוולת היא לו וכלימה" (משלי יח',טו'). "שבעה דברים בגולם...הנכנס לתוך דברי חברו" (אבות ה',ז)

·               "אמר רבי אליעא: אין העולם מתקיים אל בשביל מי שבולם עצמו בשעת מריבה...שנאמר (איוב כו, ז) "תולה ארץ על בלימה" (חולין פט', ע"א)    

·        "צריך אדם להיות מושל בשל עצמו מבשל אחרים "(ילקוט שמעוני בהעלותך)

·        " שֹׁמֵר פִּיו, וּלְשׁוֹנוֹ, שֹׁמֵר מִצָּרוֹת נַפְשׁו"ֹ. (משלי כא', כג')

·        המתנה היא המתנה (ללא ניקוד, זה משחק מילים), כלומר כדי לבלום את הכעס, אין לפעול בעת הכעס, בעידנא דריתחא, כדי לאפשר לשכל לחזור ולשלוט " אין מרצין לו לאדם בשעת כעסו" (ברכות ז, ע"א)

·        "מבקש חיים – בלשונו, מבקש מיתה – בלשונו "(ערכין טו', ע"א)

·       שליטה עצמית ואיפוק נחשבים לתכונות של צדיקים: "הרשעים- הן ברשות לבן...אבל הצדיקים – לבן ברשותן" (בראשית רבה, לד, י') .  "שנו חכמים: הנעלבים ואינם עולבים, שומעים חרפתם ואינם משיבים, עושים מאהבה ושמחים בייסורים...- עליהם הכתוב אומר: (שופטים ה', לא) 'ואוהביו כצאת השמש בגבורתו' " (גיטין לו, א"ב).

·        האדם יכול ללמוד התנהגות חיובית, ע"י חיקוי התכונות האלוהיות:  " מה הוא נקרא חנון אף אתה היה חנון, מה הוא נקרא רחום אף אתה היה רחום, מה הוא נקרא קדוש אף אתה היה קדוש". (הלכות דעות פ"א ה"ו)(  כך גם בנושא הכעס, ניתן ללמוד מהקב"ה איפוק : " זאת היא גבורת גבורתו - שכובש את כעסו, שנותן ארך אפים לרשעים " (יומא  סט', ע"ב). אם הקב"ה יכול לכבוש את יצרו מול הרשעים, כך גם המורה יכול לבלום את רוגזו מול התלמיד.

·        אפילו הקב"ה כאשר הוא שרוי ברוגזו ראוי שהאדם ימתין עדי שתשקוט נפשו, קל וחומר אנו בני האדם, שעלינו ללמוד מתכונותיו של הקב"ה :"אמר רבי יוחנן משום רבי יוסי: מנין שאין מרצין ל לאדם בשעת כעסו, שכתוב  (שמות לג, יד) 'פני ילכו והניחותי לך'. אמר לו הקב"ה למשה : המתן לי עד שיעבור פנים של זעם ואניח לך" (ברכות ז, ע"א). כאשר האדם נתון בכעס, ראוי לדחות את ההידברות עד שהצדדים המעורבים בדבר יירגעו והשכל יחזור לשלוט במקום רגש הכעס. מאידך אין לחכות זמן רב מדי: "תוחֶלֶת מְמֻשָכָה – מַחֲלָה לב" (משלי יג, יב). ציפיה ארוכה מדי, עלולה לגרום לנזק, למחלת לב. לכן רצוי להגיב סמוך לאירוע אבל לא "בעידנא דריתחא".

·      "ולא זה בלבד, אלא שאמרו ששכר המושל ברוחו רב, לפי שעור צערו במושלו ברוחו, ואמרו "לפום צערא אגרא" (לפי הצער השכר)" (שמונה פרקים לרמב"ם, פרק שישי) 

·      המורה המתאפק, האדם המתאפק, האדם המקטין את עצמו, הוא האדם היותר גדול, היותר מכובד. ההלכה נקבעה כבית הלל משום שבית הלל שמו את בית שמאי במרכז ולא את עצמם: "אמר רבי אבא אמר שמואל: שלוש שנים נחלקו בית שמאי ובית הלל, הללו אומרים הלכה כמותנו והללו אומרים הלכה כמותנו. יצאה בת קול ואמרה, אלו ואלו דברי אלוהים חיים הן, והלכה כבית הלל. וכי מאחר שאלו ואלו דברי אלוהים חיים, מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן - מפני שנוחין ועלובין היו ושונין דבריהן ודברי בית שמאי. ולא עוד אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדיבריהן " (עירובין, יג', ע"ב)  "...כל המשפיל עצמו הקדוש ברוך הוא מגביהו וכל המגביה עצמו הקדוש ברוך הוא משפילו. כל המחזר על הגדולה- גדולה בורחת ממנו, וכל הבורח מן הגדולה - גדולה מחזרת אחריו" (שם יג,'ע"א).

·    הענשה משמעותית על עברת משמעת של התלמיד, אין לבצעה בזמן קיומה, אלא למחרת. כמו שבדיני נפשות, לא פוסקים את דינו של הנאשם בו ביום, אלא רק למחרת, כך גם יש להשהות את תגובת העונש, כלפי התלמיד, רק למחרת. כמובן שלא מדובר על מקרים שוליים, אלא על עברת משמעת משמעותית המחייבות "משפט". אך בכל מקרה, המורה חייב במידת הזהירות, משום שהדברים היוצאים מפיו של המורה עלולים "להמית" את התלמיד, רגשית ולעיתים אפילו מעשית (בישוב בצפון, תלמיד התאבד לאחר שהמורה שלו אמר לו "אתה אפס במתמטיקה ותישאר אפס כזה כל החיים שלך"). "מות וחיים ביד הלשון, ואוהביה יאכל פריה ". (משלי יח', כא').

·                 העיסוק בחינוך דומה לעיסוק בדיני נפשות. ההורים מפקידים את האוצר החשוב ביותר שלהם, הילד הרך בשנים, בידיהם של המורים. אלישע בן אבויה אומר: "הלומד ילד למה דומה? לדיו כתובה על נייר חדש" (אבות פרק ד משנה כ'). אך המורה, בלי משים, עלול לגרום לתלמיד הצעיר וחסר ההגנה, נזק בל ישוער, לכל החיים, כמו בדיני נפשות.

·        "דיני נפשות – גומרין בו ביום לזכות וביום שלאחריו לחובה "(סנהדרין לב ע"א) (רש"י: אם יזכהו ביום ראשון פוסקין את דינו מיד, והולך לו. אבל אם לא יכלו לזכותו ביום ראשון, אין פוסקים את דינו לחובה, אלא מלינין את דינו עד למחר, שמא ימצא בלילה זכות).

רב הונא שהחשיב מאד את מידת האיפוק, ניסה לתרגל את בנו כדי לבחון את מידת האיפוק של הילד. מתוך המבחן אנו למדים עד כמה ראה רבה הונא את חשיבות האיפוק בחינוך :"רב הונא קרע בגדי משי בפני בנו, רבה...אמר אם הוא כועס או אינו כועס " קידושין, לב, ע"א). רב הונא הכין את בנו רבה, שישמש כיורשו. לכן היה לו חשוב לבחון את מידת האיפוק שלו, כיוון שידע שמי שמצליח להפגין שליטה עצמיה ואיפוק הוא זה שיצליח אחר כך כמנהיג רוחני.

·                 חכמים האדירו את ערך האיפוק וערך ההקטנה העצמית: רבא אמר: "אלוהי עד שלא נוצרתי איני כדאי ועכשיו שנוצרתי כאלו לא נוצרתי, עפר אני בחיי, קל וחומר במיתתי..." (ברכות יז, ע"א) בנו של רבינא היה אומר :" אלוהי, נצור לשוני מרע ושפתותי מדבר מרמה ולמקללי נפשי תדום, ונפשי לעפר לכל תהיה..." (שם). לקטע זה נודעה השפעה חשובה על עולם היהדות, משום שהוסף בסוף תפילת העמידה, תפילת  שמונה עשרה, הנאמרת שלוש פעמים ביום.

 

• פרשת קורח - במרד של קורח ועדתו כנגד מנהיגותם של משה ואהרון, משה מתאפק ולא מגיב מיד. פעמיים הוא דוחה את תגובתו. פעם אחת הוא דוחה את תגובתו לבוקר שלמחרת ופעם ליום שלמחרת, למרות חרון אפו ולמרות שמנהיגותו נמצאת בסכנה ממשית:  "ה וַיְדַבֵּר אֶל-קֹרַח וְאֶל-כָּל-עֲדָתוֹ, לֵאמֹר, בֹּקֶר וְיֹדַע יְהוָה אֶת-אֲשֶׁר-לוֹ וְאֶת-הַקָּדוֹשׁ, וְהִקְרִיב אֵלָיו; וְאֵת אֲשֶׁר יִבְחַר-בּוֹ, יַקְרִיב אֵלָיו.......  טו וַיִּחַר לְמֹשֶׁה, מְאֹד, וַיֹּאמֶר אֶל-יְהוָה, אַל-תֵּפֶן אֶל-מִנְחָתָם; לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם, נָשָׂאתִי, וְלֹא הֲרֵעֹתִי, אֶת-אַחַד מֵהֶם.  טז וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, אֶל-קֹרַח, אַתָּה וְכָל-עֲדָתְךָ, הֱיוּ לִפְנֵי יְהוָה:  אַתָּה וָהֵם וְאַהֲרֹן, מָחָר"  (במדבר פרק טז )

• האיפוק לא נועד רק כדי להחזיר את הכועס לשפיות, אלא הוא נועד גם לצד השני. יתכן ואם הכועס יחכה עד מחר, הצד השני יעשה תשובה ויחזור בו ממעשיו. אם הוא תלמיד חכם, עד למחרת יעשה תשובה והכל יבוא על מקומו בשלום. "תנא דבי ר' ישמעאל: אם ראית תלמיד חכם שעבר עבירה בלילה - אל תהרהר אחריו ביום, שמא עשה תשובה. 'שמא' סלקא דעתך?[עולה על דעתך?] אלא [יש לומר] ודאי עשה תשובה.  (ברכות יט, ע"א)

 

 

            3.שיחה אישית בין המורה לתלמיד

המטרה:

מתן כלים למורה, להתמודדות אפקטיבית עם נושא השיחה האישית, בינו לבין התלמיד. פיתוח השימוש באינטליגנציה הרגשית של המורה כלפי התלמיד. שיחה מלב אל לב.

תוכן הפעילות והמקורות היהודיים:

·        תפקידו של המורה הוא לסייע לתלמיד לפרוק את הרגשות השליליים של התלמיד. חשוב לא להשאיר דאגה בלב של התלמיד, זה "חומר נפץ". תפקיד המורה לנסות ולנטרל את "חומר הנפץ" הזה ע"י שיחה אישית עם התלמיד, שיחה מלב אל לב, בה יפרוק התלמיד את דאגותיו. "עת לַחֲשות ועת לדבר" (קהלת ג',ז') "אז נִדְבְּרו יראי ה' איש אל רעהו" (מלאכי ג, טז)

 

·        "לא תָעיל דַּוְיָא בְּלִבְּך (אל תכניס דאגה בלבך) דּגַבְרֵי גִיבָּרִין קָטַל דַּוְיָא (שאנשים גיבורים הרגה הדאגה). הא (הרי) שלמה אמרה: "דאגה בלב איש יַשְחֶנָּה (משלי י"ב כה) – ר' אַמי ור' אַסי, אחד אמר: יַשִׂיחֶנָּה מדעתנו, ואחד אמר יְשִיחֶנָּה לאחרים" (סנהדרין ק' ב'). גם רבי אמי וגם רבי אסי מסכימים שאין להשאיר דאגה בלב, בין אם משתמשים בהשתקת החרדות  לשם הסחת הדעת: " יַשִׂיחֶנָּה מדעתנו", (מנגנון זה נקרא הדחייה – (suppression או בין אם משתמשים בשיטה אקספרסיבית, אוורור הרגשות בצורה מחוצנת ("וונטאלציה") "יְשִיחֶנָּה לאחרים", ע"י שיחה מלב אל לב עם רעיו. מורה שידע להקשיב לתלמיד, להיות רגיש וערני לבעיות שלו, גם בתחום בין-אישי וגם בתחום הלימודים, יאפשר לתלמיד פורקן רגשי, יחזק את הקשר האישי בינו לבין תלמידו ויגרום לתלמיד לראות במורה דמות משמעותית בחייו.

השיחה האישית בין המורה לתלמיד, אמורה להיות שיחה אישית, כמו של חברים. כדי שהתלמיד יפתח ויאמר את אשר על ליבו, אסור לו למורה לדבר באופן אוטוריטטבי, משום שכך הוא יאבד את האמון בינו לבין התלמיד. זאת אמורה להיות שיחה ללא הפעלת כוח, אלא כוח של חברות, הידברות ואמון הדדי. ברור ששיחה כזאת היא דיסקרטית לחלוטין, ואין לעשות שום שימוש במידע שהמורה יקבל בשיחה כזאת, אלא ברשותו של התלמיד. אם המורה לא ישמור על אמון הדדי, על הסודות של התלמיד, ברור שבעתיד גם תלמיד זה וגם תלמידים אחרים לא יתנו את מבטחם באותו מורה. כדי שהתלמיד ייתן במורה אמון, המורה צריך להתקרב אליו כמו ששני חברים מתקרבים אחד אל השני, לאט ומתוך תהליך הדרגתי של בנית אמון הדדי:

בפרושו של הרמב"ם על מסכת אבות על המשפט "...קנה לך חבר.." (אבות פ"א, ו') אומר הרמב"ם :"שיהיה לאדם אוהב תבטח נפשו בו. לא ישמר ממנו לא במעשה ולא בדיבור, ויודיעהו כל עניניו: הטוב בהם והמגונה, מבלתי שייראה ממנו שישיגהו בכל זה חסרון". מורה שירכוש את אמון התלמיד, יכול להגיע איתו למערכת יחסים מסוג זה בעזרת שיחה אישית, דיסקרטית ופתוחה, מלב אל לב. :" יקנה אדם חבר לעצמו להיות קורא עמו ושונה עמו ואוכל עמו ושותה עמו וגולה לו סתריו " (ספרי וילך; אבות דרבי נתן פ"ח)

שיחה אישית מוצלחת, תגרום לכך שהתלמיד ישנה את התנהגותו לחיוב, משום שהמורה הצליח לחבור אליו, להבין את רגשותיו ולהשפיע עליהם לכיוון של ריסון ואיפוק. לפי חז"ל תפקיד המחנך הוא "להמליך יצר טוב על יצר הרע" ( במדבר רבה, טו, יד)

 

·        ראה גם מאמרי בנושא השיחה האישית בין המורה לתלמיד http://www.eranron.co.il/articles257.aspx

 

 

4. יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך"(אבות ד', יב')

המטרה:

לעורר את המודעות של המורים לחשיבות מתן מקום מרכזי בהוויה החינוכית לצרכי התלמיד, להבנה של הצרכים הרגשיים שלו "אין אדם לומד תורה, אלא ממקום שליבו חפץ" (עבודה זרה, יט, ע"א),  הבעת האהבה כלפיו, יחסי כבוד, הערכה ו"פרגון". בניגוד להתייחסות מלמעלה למטה, ללא מתן כבוד לתלמיד, תוך ניצול חולשתו של התלמיד מול המורה.

היעד הסופי של המורה היא יצירת מצב שבו כל ילד מרגיש את עצמו מיוחד, אהוב ובעל ביטחון עצמי. רק כך הוא להגיש ולאמר : "לפיכך כל אחד ואחד חייב לומר : בשבילי נברא העולם" (סנהדרין לז, ע"א).

 

תוכן הפעילות והמקורות היהודיים:

·        "...לא הקפדן מלמד" (אבות פרק ב', ה)

·        נגד הקפדנות : "שאלו תלמידיו את רבי זירא : במה הארכת ימים? אמר להם: מימי לא הקפדתי בתוך ביתי..." (מגילה כח', ע"א)

·        "לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז " (תענית כ', ע"א)

חשוב ליצור אהבה בין התלמיד לבין המורה, כדי שהתלמיד יבוא ברצון ובאהבה לבית הספר, כדי ללמוד ולהתחנך:  "למקום שליבי אוהב, שם רגלי מוליכות אותי " (סוכה נג' ע"א) ·          כל תלמיד ראוי ליחס אישי,  :"כשם שאין פרצופיהם של בני אדם דומים כך אין דעותיהם דומות " (במדבר רבה, כא')

·" ר' אליעזר בן שמוע אומר: יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך" (אבות ד', יב'). רש"י בפרושו למשנה במסכת אבות, מסביר מה הוא הטעם בהגד זה " כי אתה מתפאר בו, והרי כבוד הוא כבודך, לפיכך דין הוא שיהיה חביב עליך כשלך, ככבוד עצמך".

·         "איזהו מכובד? המכבד את הבריות, שנאמר (שמואל א',ב',ל') "כי מכבדי אכבד ובֹזי יֵקָלו" (אבות פרק ד' משנה א') "שיהיה תלמיד חביב לפני רבו כמותו" (מכילתא לשמות פרשת בשלח, מסכתא דעמלק פרשה א')

·        "כשם שהתלמידים חייבים בכבוד הרב, כך הרב צריך לכבד את תלמידיו ולקרבם. כך אמרו חכמים: יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך. וצריך אדם להיזהר בתלמידיו ולאהבם, שהם הבנים המהנים בעולם הזה ולעולם הבא" (הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה, פ"ה, יג').

·        " בכל אדם מתקנא, חוץ מבנו ותלמידו". (סנהדרין קה, ע"ב)

·        כל רגש, חיובי או שלילי, שיופנה מהמורה לתלמיד יחזור מהתלמיד למורה: "כמים הפנים לפנים, כן לב האדם לאדם" (משלי כז' יט'). כפי שהמסתכל במים רואה את תווי פניו, כך הרגשות המופנים כלפי הזולת, חוזרים אליך. כעס גורר כעס, אהבה גוררת אהבה. לכן, אם המורה רוצה שתלמידיו יאהבו אותו, עליו לאהוב אותם. רש"י שם: "כמים הללו שאדם צופה בהם, אם הוא שוחק, הן שוחקות. אם הוא עוקם, הן עקומות, כן לב האדם לאדם אחר. אם הוא אוהב את זה, גם הוא אוהבו ואם הוא שונא את זה, גם הוא שונאו"

·        "חנוך לנער לפי דרכו, גם כי יזקין לא יסור ממנה " (תהלים כב' ו'), לפי "דרכו" של התלמיד ולא לפי דרכו של המורה. "כל מקום שהוא אומר 'צריך אני', אפילו יש מאה [מומחים] שאומרים 'לא צריך'- לדעתו שומעים שנאמר (משלי יד, י') לב יודע מרת נפשו" (יומא פג, ע"א) גמרא זאת עוסקת בשאלה הלכתית, שאינה קשורה לחינוך, אך ניתן להסיק ממנה מסקנה לגבי עולם החינוך. לפי גמרא זאת, אם אדם אומר שהוא צריך לאכול ביום כיפור, למרות שישנם מאה חכמים שיגידו שהוא לא צריך לאכול, הרי שהוא יודע לגבי עצמו טוב יותר מכל אדם וההלכה היא שהוא רשאי לאכול ביום כיפור. לתפיסה הסובייקטיבית של האדם את עצמו יש ערך הלכתי. כך גם התלמיד, הוא יודע טוב יותר מאשר המורה ומכל מי שהוא "אובייקטיבי", את צרכיו האמיתיים ולכן יש להקשיב לו בתשומת לב ולא לכפות עליו את דעתו של המורה.  

·        "חנוך את בנך על פי הדרך שעליו ללכת בו במשך כל ימי חייו, זכור בחינוך בנך תמיד את עתידו, ואת דרכו בחיים, קח לך לקנה מדה לחינוך שתתן לבנך".(ר"ש הירש, 'ויגדלו הנערים', יסודות החינוך כ"א). החינוך ואופיו יקבעו את עתידו של הילד ולכן יש להיזהר וללכת בדרכו של התלמיד, לפי אופיו ויכולותיו. 

· המורה הטוב לומד מהתלמיד - מסביר הרמב"ם בהתייחסותו  לדברי ר' חנינא במסכת תענית: "הרבה חכמה למדתי מרבותי ויותר מחברי, ומתלמידי יותר מכולם', (תענית דף ז' ע"א) וכשם שעץ קטן מדליק את הגדול, כך תלמיד קטן מחדד את הרב, עד שיוצא ממנו בשאלותיו, חוכמה מפוארה" (הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה, פ"ה, הלכה יג'):  

·  "ואהבת לרעך כמוך, ר' עקיבה אומר זהו כלל גדול בתורה". (ירושלמי מסכת נדרים פרק ט)  אם אהבת הרע היא כלל גדול בתורה, הרי שאהבת התלמיד, היא בודאי גם כן כלל גדול בתורה.

·        מורה המדבר אל תלמידיו מלמעלה למטה, בצווי, בפקודות, מתוך משמעת נוקשה, עלול להגיע למצב של ציות עיוור להוראותיו, כמעט לשלילת חופש הבחירה מהתלמיד. מורה כזה עשוי להגיע לאינדוקטרינציה ולא לחינוך. מהות החינוך היא השארת חופש הבחירה בין הטוב לרע בידי התלמיד. חופש הבחירה ביהדות, הוא יסוד היסודות :"ודבר זה הוא עיקר גדול והוא הוא עמוד התורה והמצווה, שנאמר, ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המוות ואת הרע (דברים ה,'טו) וכתיב: ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה (שם יא, כו). כלומר : שהרשות בידכם, וכל שיחפץ האדם לעשות ממעשה בני האדם - עושה, בין טובים ובין רעים. ומפני זה העניין נאמר :מי ייתן והיה לבבם זה להם (דברים ה', כו), כלומר, שאין הבורא כופה בני האדם ולא גוזר עליהם לעשות טובה או רעה - אלא הכול מסור להם" (הלכות תשובה, פרק ה', ג')

·      "כל הבורח מן הגדולה, הגדולה מחזרת אחריו" (עירובין יג, ע"ב). התלמידים יבחינו בגדולתו של המורה, גם אם הוא לא יתנשא מעליהם. הבריחה של המורה מן הכבוד, מן הגדולה, היא שתגרום להם לכבד אותו יותר. "כל מקום שאתה מוצא גבורתו של הקב"ה, אתה מוצא ענוותנותו " (מגילה לא, ע"א). "הלל אמר: השפלתי זה הגבהתי, והגבהתי  - היא השפלתי "(שמות רבא מ"ה)

· ראה גם סדנא בנושא זה: http://www.eranron.co.il/articles96.aspx 

 

עד לכאן, יחידה א', סה"כ 14 שעות הדרכה

 

 

יחידה ב: משוב אפקטיבי של המורה לתלמיד.  סה"כ 14 שעות

5.     הלבנת פנים - חשיבות הדיסקרטיות במתן משוב לתלמיד. 2 שעות

6.     משוב - שינוי התנהגותו של התלמיד ללא פגיעה ברגשותיו- עקרונות מתן משוב בונה.  6 שעות.

 7.  מכשלות במתן משוב אפקטיבי לתלמיד.  6 שעות

ראה המשך יחידה ב':

 http://www.eranron.co.il/articles408.aspx