על הספר

במשך שנים רבות אני מתחבט בסוגיה מהו משוב בונה, וכיצד מלמדים את עקרונות המשוב הבונה למשתלמים בסדנות שאני מנחה. ברור לכל, שהמשוב נועד לשנות, לחיוב או לשלילה, את התנהגותו של הזולת, אולם השאלה הגדולה היא כיצד עושים זאת בלי לפגוע ברגשותיו של מקבל המשוב. הקושי הוא רב משום שקיימות אין-סוף מכשלות הטמונות באינטראקציה הבין-אישית, מהם צריך להיזהר בעת מתן משוב בונה, בעיקר משוב על אירוע שלילי.

כדי להתמודד עם סוגיית המשוב הבונה, החלטתי לנסות ליצור כלי חדש, בעזרתו יוכל כל אדם להעניק משוב בונה לרעהו. בתום תהליך הפיתוח, סיכמתי את התוצאה הסופית של פיתוח הכלי בצורה של הספר המונח לפני הקורא. אף אחד לא הזמין את הספר אצלי, אני הזמנתי אותו אצל עצמי. השקעתי אין-סוף שעות בכתיבה, ללא חשבון של זמן והשקעת אנרגיה, על חשבון פעילויות אחרות אותן הזנחתי, וללא בדיקת התועלת מול ההשקעה. מבחינתי, פענוח הסוד כיצד להעניק משוב בונה לזולת, יכול ליצור בחברתנו יחסי אנוש טובים יותר, כבוד הדדי, אהבה והרמוניה. כיוון שאני מאמין גדול בערכים אלו, גם בחיי האישיים וגם בחיי המקצועיים, לכן השקעתי בספר זה את כל יכולתי ומרצי.  

בתחילת הדרך פיתחתי רק כמה עקרונות למתן משוב, ללא סדר היררכי של פעולות. לאור התגובות שקיבלתי מהמשתלמים בסדנות, התחלתי בתהליך ארוך של הפיכת העקרונות, למודל מובנה. המודל, בניגוד לעקרונות אמורפיים, נועד להראות כיצד לנקוט בפעולות מסוימות, לפי סדר ידוע מראש, צעד אחרי צעד, כדי להצליח ולהעניק לזולת משוב בונה. בתחילת הדרך היו במודל עשרים שלבים. בתהליך התפתחותי שלקח מספר שנים, נוצר מודל יותר ממוקד המושתת על שישה-עשר שלבים. זהו המודל האופטימאלי המופיע בספר זה

המודל הוא בחזקת 'מסטר קי' (master key) הפותח את דלתות הלב של מרבית האנשים ומשפיע על שינוי התנהגותם בכל שטחי החיים, במשפחה, בעבודה, בצבא, בחברה או בכל מקום שבו אנשים פועלים יחדיו, למען משימות משותפות. מודל מקורי זה הוא לב הספר ועיקרו. אני מקווה שהמודל הוא פריצת דרך בנושא המשוב הבונה, אך אשאיר את השיפוט בנושא זה לקוראי הספר, כדי שלא אהיה הנחתום המעיד על עיסתו.

המודל למתן משוב, הדוגמות האמיתיות וההסברים מוקדשים בעיקרם למשוב על אירוע שלילי ולא למשוב חיובי. הסיבה לכך היא שהמשוב השלילי הרבה יותר קשה לביצוע מאשר המשוב החיובי, ופגיעתו קיצונית במקרה של שימוש לא נכון. הנזק למשתמש הלא-מיומן במשוב על אירוע שלילי, עלול להיות הרסני. זהו סוג של "חומר נפץ" שכדי להתמודד איתו נדרשת מיומנות בין-אישית, שאפשר לכנותה אומנות. אומנות הטיפול במשוב על אירוע שלילי, היא עיקרו של הספר.

עם זאת וכיוון שהמשוב החיובי הוא בעל ערך עצום לשינוי התנהגות, בעיקר בטווח הבינוני והארוך, לכן מוקדש למשוב החיובי פרק מיוחד (פרק 15), פרק נרחב יותר מפרקים אחרים בספר.

חלק גדול מהשקפת העולם המוצגת בספר זה, בנושא המשוב הבונה שאובה ממקורות היהדות וחלקה מהפילוסופיה הכללית ומהפסיכולוגיה המודרנית. שנים רבות הקדשתי מחיי ללימודי היהדות, מה שמאפשר לי גישה ידידותית לארון הספרים היהודי, ממנו רכשתי תובנות רבות שלא יסולאו בפז, גם בנושא המשוב. תובנות אלו ישימות בעיניי גם בחיים המודרניים שלנו כאן בארץ ישראל.

אני חש את עצמי רוכב על כתפי דורות החכמים שלפניי ונסמך עליהם. האילנות הגבוהים של חכמי היהדות לדורותיה, בהם נתליתי במהלך הכתיבה ומהם רכשתי חלק גדול מהתובנות המופיעות בספר, מגבירים בי את תחושת הביטחון שאני פוסע, בין דפי ספר זה, בדרך הראויה.

המודל למתן משוב בונה נוסה במציאות ע"י מאות תלמידים בעשרות סדנות לתקשורת בין-אישית, לניהול וליחסי-אנוש. ברוב המקרים, כאשר התלמידים עקבו אחרי המודל, המודל בוצע בהצלחה. מתוך מאות הניסיונות הנמצאים בידי, בחרתי להציג בספר זה, מספר אירועים נבחרים, כאלו שסגנון הכתיבה ותכניהם מלמד ומעניין במיוחד. אני מקווה שאירועים אלו ישמשו מודל חיובי לאופן שבו ניתן לפתור קונפליקטים בין-אישיים בעזרת משוב בונה, ויגעו ברגשות הקורא כפי שנגעו ברגשותיי.

תלמידיי חשפו את רגשותיהם האמיתיים ללא כחל ושרק. אין לי מילים להודות להם, למרות שמטעמי דיסקרטיות איני יכול לנקוב בשמם, אך בלי הנכונות שלהם לגעת ברגשותיהם ובלי הסכמתם לפרסום שיחות המשוב שלהם, הספר היה יוצא נפסד. הם תיארו מריבות אמיתיות בין בני-זוג, קונפליקטים בין חברים ושכנים, מאבקים בין הורים לילדים, קונפליקטים בין מנהלים ועובדים, קונפליקטים בין אימא לסבתא ועוד, הכול בצורה אותנטית וחושפנית. עם זאת, כמובן שכל השמות המצוינים בגוף השיחות בדויים. במידה רבה, הם אלו שכתבו את הספר, ועל כך נתונה להם הערכתי ותודתי. תרומתם לספר, חשובה לא פחות מתרומתי.

זהו ספר שנכתב כדי ליצור אצל הקורא תחושה כאילו שהוא יושב בחדר הסדנה ומקשיב למשתתפים ולמנחה. לכן כתבתי בגוף ראשון, במשפטים קצרים, בעברית קולחת ומובנת. השתדלתי להימנע ממילים גבוהות מדי וממילים לועזיות מסובכות. השתדלתי להתנסח בצורה פשוטה, ככל שהנושא מאפשר.

הכוונה שלי בכתיבת הספר היא ליצור יצירה המדברת בעד עצמה, העומדת באופן עצמאי על שתי רגליה, כדי שהקורא יוכל לתרגם את הספר לפעילות מעשית, גם בלי הנחייתי האישית המוחשית בחדר הסדנה. זאת למדתי מניטשה שלימד אותנו כלל חשוב: "סופרים צריכים לשתוק כשהיצירות שלהם מדברות".[1]

אני חושש שאם הקורא לא יכול להבין ולהפנים את המסרים המובאים בספר, לא ביצעתי את מלאכתי כראוי. "כל כתיבה היא חסרת טעם, אם אין בה תמריץ לפעולה"[2]. היעוד של ספר זה אינו להוות ספר תיאורטי בלבד, אלא ספר הדרכה יישומי, המוליך לביצוע שינוי מעשי באופן הדיבור עם הזולת וביכולת להשפיע עליו לטובה. הייתי רוצה לקוות שהקריאה בספר לא תהיה רק לצרכי לימוד, אלא כדי "לשמור ולעשות" כפי שאמר רבי ישמעאל על דברי התורה: "וְהַלּוֹמֵד עַל מְנָת לַעֲשׂוֹת, מַסְפִּיקִין בְּיָדוֹ לִלְמוֹד וּלְלַמֵּד לִשְׁמוֹר וְלַעֲשׂוֹת"[3].

אף יותר מזאת, אני מקווה שהקורא יצליח להתנגד ולבקר את תכני הספר ובכך לגרום לספר להיות בהיר יותר עבורו. ניטשה לימד אותנו, "ספר משתפר בעזרת קוראים טובים ונעשה בהיר יותר בעזרת מתנגדים טובים"[4]. לכן, כל תגובה וכל ביקורת של קוראיי, מכל סוג שהוא, שתעמיק את ידיעותיי והבנתי בנושא המשוב הבונה, תתקבל על ידי בשמחה.

ערן רון, מגשימים, תש"ע, 2010

שער א'

מהו משוב בונה?

מודל שישה עשר השלבים

למתן משוב בונה

לאירוע שלילי

פרק 1: הקדמה

מדוע כתבתי ספר זה – חשיבות המשוב הבונה לחיינו

הדחף לכתוב ספר זה, נבע אצלי ממקום מאוד עמוק, משורש נשמתי. זה היה חזק ממני, דחף כמעט בלתי נשלט. נושא המשוב הבונה, בוער בעצמותיי משום שאני מאמין, שאם אנשים ילמדו להעניק משוב בונה לעמיתיהם, עולמנו יהיה טוב יותר, ואיכות חיינו תשתפר באופן משמעותי, כמו שמעידה אחת מתלמידותיי שהשתמשה במודל המשוב הבונה: "תודה לך ערן עבור המודל הנפלא שפיתחת, בזכותו איכות החיים שלי השתפרה פלאים".

המניע העיקרי שדחף אותי לכתיבת הספר, הם האנשים הרבים שהחמיצו את ייעודם ואת יכולתם להגשים את עצמם ולמצוא טעם בחייהם, כיוון שלא קיבלו משובים בונים במהלך חייהם; אותם ילדים שהיו יכולים להיות הרבה יותר מאושרים ובעלי ביטחון עצמי, אילו הוריהם היו יודעים להעניק להם משוב אפקטיבי; בני הזוג שהיו יכולים לחיות באושר, להימנע ממריבות וגירושים, אילו היו יודעים למשב אחד את השני בצורה בונה; המנהלים שהיו יכולים להפעיל את עובדיהם בצורה הרבה יותר אפקטיבית, אילו היו יודעים להשפיע על התנהגותם בעזרת משובים בונים; המפקדים בצבא שהיו יכולים להפיק תועלת רבה יותר מחייליהם, ולגרום להם לשיפור המוטיבציה לשרות איכותי למען מדינתנו; התלמידים שהיו ממצים את יכולתם האינטלקטואלית, אילו מוריהם היו יכולים להעניק להם משובים אפקטיביים, בעיקר בעלי אופי חיובי, ועוד רבים אחרים שאיכות חייהם הייתה יכולה להיות הרבה יותר טובה. עם קצת יומרה ניתן לומר: 'אין דבר העומד בפני המשוב'.

הספר מיועד ללמד את קוראיו, ואת המשתלמים בסדנות שבהנחייתי, לאהוב את הזולת - לדבר במקום להילחם -  להשפיע על שינוי התנהגות הזולת בדרכי נעם - להעניק כבוד לזולת - לשמור על יסוד היסודות האנושיים, עקרון ה"בחירה חופשית" - להגיע לפיתרון בעיות בדרך של מו"מ, ולא בדרך של הפעלת כוח -  להביע רגשות, במקום לתרגם את הרגשות למעשים, בעיקר מעשים כוחניים -  לפעול לפי העקרונות הבאים לידי ביטוי בדבריו הקולעים של רבי אליעזר במסכת אבות: "יְהִי כְבוֹד חֲבֵרָךְ חָבִיב עָלֶיךָ כְּשֶׁלָּךְ, וְאַל תְּהִי נוֹחַ לִכְעוֹס".[5]

חז"ל לימדו אותנו את הדרך כיצד להביא לידי שלום ואהבה. עד כמה זה ישמע מוזר, דווקא התוכחה, [תוכחה בלשון חז"ל היא משוב על אירוע שלילי] היא זאת שתגרום לערכים אלו להתקיים בחברתנו. "התוכחה מביאה לידי אהבה, שנאמר: "הוכח לחכם ויאהבך" (משלי ט, ח)...רבי יוסי בן חנינא אמר 'כל אהבה שאין עמה תוכחה אינה אהבה'. אמר ריש לקיש, תוכחה מביאה לידי שלום".[6]

אם זה נכון, ואכן ניתן להגיע לשלום ולאהבה, להקטין או להעלים את הכעסים, המאבקים, המלחמות הבין-אישיות, בזכות שימוש נבון במשוב, האם זה יהיה נבון מצידנו לוותר על כלי נפלא כל כך היכול להביא אותנו למדרגה כה גבוהה?

חוסר היכולת להעניק משוב בונה לזולת אינה חדשה. מסתבר שלא רק בדורנו אנשים מתקשים להעניק משוב בונה לחבריהם, כך היה גם בדורו של ר' עקיבא שאמר: "תמהני אם יש בדור הזה שיודע להוכיח". הדילמה כיצד להעניק משוב בונה, נמשכת איתנו כבר דורות רבים.

זוגות רבים, משפחות, חברויות, ארגונים, נכשלו ואף התפרקו, עקב חוסר היכולת שלהם למצוא את הדרך לפעול יחדיו בהרמוניה, למנוע קונפליקטים בין-אישיים בעזרת שימוש אפקטיבי במשוב. אוצר כזה המתגלגל לידנו, כמעט ככלי שאין בו חפץ, גרם לי לרצות להרימו, לנקותו, להבריקו, ולהפוך אותו לכלי שימושי לכל אדם. נדמה לי שכל אדם בר דעת, אמור למהר ולרכוש כלי זה, להתאמן באמירתו, ולהפכו לאורח חיים.

למרות שרבים חושבים שיצליחו למשב באופן אפקטיבי, כאשר יגידו דברים 'מהלב, אמיתיים, בכנות', מסתבר שהאמירות הספונטניות והאינטואיטיביות, עלולות להוביל לגיהינום. כנראה שצדק הצרפתי שחיבר את המשפט האלמותי: "הדרך לגיהנום רצופה כוונת טובות..."[7] (הבדחנים אומרים שבפתח הגיהינום יש פקק גדול מאוד של אנשים רבים שכוונותיהם היו טובות).

אנשים מנסים להעלות על נס את חשיבות הביטוי הספונטני במשפחה בה הם חיים, ולכן הם אומרים: "איפה אוכל להרגיש חופשי ולומר את אשר על ליבי, אם לא בקרב בני משפחתי, בביתי הפרטי?" אך דווקא שם, במערכת היחסים בין ההורים לילדים ובין בני-הזוג, כאשר המילים לא שקולות, נעשות שגיאות חמורות, המוטבעות בנפשם של היקרים לנו לכל החיים. בעקבות הביטוי הספונטני, רבים מכים על חטא, משום שסגנון כזה עלול לגרום לנזקים שבעקבותיהם הם חוזרים בהם ונאלצים לומר: "התכוונתי לטוב אבל...". אכן, נזקים רבים נעשים בצורה בלתי מודעת, עקב שימוש לא נכון בכלי זה. אחרים באים ואומרים, 'אני בא מתוך אהבה, אני מדבר "דוגרי", אני רק משתדל לעזור ולהעניק ביקורת בונה'. אך למרות הכוונות הטובות, המכשלות רבות והנזקים הבין-אישיים עצומים.

ספר זה נכתב כדי לנסות ולמצוא את הדרך מתוך האפילה, כדי להכניס סדר בתוך במבוכה, וכדי לסייע לאנשים במציאת המילים הנכונות.

מרק טווין הצליח לנסח את הקושי של מציאת המילים הנכונות, בצורה יצירתית: "ההבדל בין המילה המתאימה, למילה הכמעט מתאימה, גדול כמו ההבדל בין אור הגחלילית לאורו של הברק".[8]ניתן להגדיר את הספר הזה כמדריך למציאת 'המילה הנכונה'. אין זה קל למצוא אותה. זאת האומנות וזה עיקרו של הספר. עם זאת, רכישת הכלי של שיחת המשוב האפקטיבי, אינו רק לימוד טכני של המילים 'הנכונות'. השינוי כרוך בגיבוש תפיסת עולם חדשה - מהפעלת כוח כלפי הזולת, לכבוד והערכה אליו, גם אם הוא כפוף לבעל הסמכות הנותן את המשוב.

אנו חיים בתקופה שבה כוחם של בעלי הסמכות ירד וכוחם של הכפופים למרותם עלה. הכפופים אינם מוכנים לקבל את העמדה המסורתית הסמכותית של "שכר ועונש". בעלי הסמכות הפועלים בעת הזאת, (מנהלים, הורים, מורים, מפקדים וכו') אינם יכולים להפעיל את הכפופים להם, כפי שעשו זאת בני הדורות הקודמים, ע"י הפעלת כוחניות. התהליך הזה, הוא כלל עולמי והוא נמשך כבר שנים רבות, אלא שנדמה כי בדורנו הוא הגיע לשיאו. הכפופים מורדים, לעיתים בעוצמה רבה, כנגד בעלי הסמכות. לכן יש למצוא דרכים חלופיות, להפעלת אנשים באופן אפקטיבי, הפעלה ללא כוחניות.

הפעלת משמעת בסגנון כוחני, לא מוכיחה את עצמה, לא כלפי ילדים וגם לא כלפי מבוגרים. רודולף דרייקורס, תלמידו וממשיכו של הפסיכולוג הנודע, אלפרד אדלר, אמר לגבי ילדים: "עלינו להכיר בחוסר התועלת שבניסיוננו לכפות את רצוננו על הילדים. שום עונש שבעולם לא יביאם לכניעה לאורך ימים... הורים נבוכים ומבולבלים טועים בקוותם כי בסופו של דבר יביא העונש לתוצאות הרצויות, ואין הם רואים כי השיטות שבהם נוקטים אינן עוזרות להן במאום. במקרה הטוב ביותר, משיגים הם תוצאות זמניות ע"י עונש. אם הם נאלצים לחזור על אותו עונש שוב ושוב, הרי ברור כי העונש אינו עוזר".[9]

כך קורה גם בעולם הניהול, בהוראה, בצבא ובכל מסגרת הירארכית, בה מפעילים בעלי סמכות את מרותם על הכפופים להם. לכן עלינו לחשוב על דרך אחרת, לא 'עוד-מאותו-דבר'. לא הכבדת העול והגברת הענישה, אלא גישה חדשה, רעננה ועכשווית שלא יוצרת ריאקציה שלילית והתנגדויות. מטרת ספר זה לקדם את יחסי האנוש לנוכח פני העתיד, ולאפשר לקורא ללמוד את השפה החדשה, המתאימה למציאות המתחדשת לנגד עינינו יומיום.

הסיבות האישיות שהניעו אותי לכתוב ספר זה

בתור ילד, שגדל בישראל בשנות החמישים והשישים, סבלתי קשות מהפעלת כוח נפשי ופיסי כלפיי, גם מהוריי וגם ממוריי. הילדות שלי רצופה מאבקים אין-סופיים עם סמכות. מעולם לא הייתי 'ילד טוב'. ידעתי לעמוד היטב על דעתי, ידעתי להילחם, לא קיבלתי שום אמירה רק משום שבעל סמכות אמר אותה.

מן הסתם, התנהגות כמו שלי לא עברה בשלום. לא הייתה לי ילדות קלה. סבלתי לא מעט מהתנגדויות, שבאו לידי ביטוי במאבקים ובהשפלות. בעלי הסמכות, המבוגרים, השתמשו באופן בלתי מרוסן בכוחם ובסמכותם, מבלי לעצור לרגע ולחשוב האם הם אפקטיביים, או שמא אפשר גם אחרת. זאת הייתה הנורמה השלטת. כולם נהגו כך ואף אחד לא ראה בכך רע, חוץ מהילדים שהיו צריכים לספוג את הכוח שהופעל נגדם ע"י בעלי הסמכות.

כל פסיכולוג מתחיל, יזהה שמקורות התנהגותי הוא בבית הורי ואכן יצדק. גדלתי אצל זוג הורים מאוד דומיננטיים, שניסו לנהל את כל העולם, וכמובן גם אותי. מצד אחד קיבלתי, בעיקר מאימי, הרבה אהבה, תמיכה ועצמאות; ומצד שני, שניהם ניסו לנהל אותי בדרכים המקובלות של הפעלת כוח. לעיתים הם חינכו אותי בהבנה, בהידברות ובאהבה ולעיתים בהפעלת כוח, כולל כוח פיסי. אימי, הייתה מורה והיא התנהגה עם ילדיה כפי שנהגה עם תלמידיה. מחד, היא מאוד אהבה אותי וגם אני אהבתי אותה, אבל מאידך, היא ניסתה למשמע אותי. ככל שהיא ניסתה, כך יותר התמרדתי, כבר בגיל צעיר. בדרך כלל 'ניצחתי', מה שרק העצים את כוחי. לידה תמיד הרגשתי עצמאי וחזק.

אבי היה יותר דומיננטי. היו פעמים שהוא הצליח להקטין אותי, אך באותם מקומות שהצלחתי לעשות כרצוני, למרות העוצמה הרבה שלו, יצאתי מחוזק שבעתיים, גם בתחושותיי האישיות וגם ברצוני לחפש גישה חילופית לחינוך.

אני זוכר בית שהיו בו תערובת של כעסים, מריבות וקונפליקטים בין-אישיים יחד עם אהבה, תמיכה פרגון ומתן עצמאות. הכעסים והאהבה שררו בערבוביה מאוד מעניינת, שאינה סותרת את עצמה -  הרמוניה של ניגודים.

למרות המאבקים הבין-אישיים, שהיו נחלתנו במשפחה הגרעינית בה גדלתי, למדתי מהורי דבר מרכזי אחד וחשוב לחיים, אהבת האדם. הורי, אהבו אותי, את אחי ישי רון ז"ל ואת אחותי יעל אדמי (לבית רון) תיבדל לחיים ארוכים. הם אהבו גם אותנו וגם אנשים רבים אחרים, משפחה מורחבת וחברים. הרבה אנרגיה חיובית הייתה בביתנו, לכיוון של אהבה לזולת ועזרה ללא תנאי לאנשים סביבנו. דרך הדוגמה האישית אותה חוויתי מקרוב, למדתי להתייחס לאנשים באהבה, ומתוך רצון לעזור להם בחייהם.

לא בכדי כתבתי על כרטיס הביקור שלי את האמרה: "אהבת האדם ותמיכה בצמיחתו, זאת מטרת חיי". זה מה שלמדתי במשפחה הגרעינית בה גדלתי. אומנם היו גם דברים שלילים במשפחתי הגרעינית, אבל למדתי לסנן את האלמנטים השליליים, אותם ספגתי בילדותי בבית הורי, ולהשאירם מאחוריי. נדמה לי, שספר זה הוא סוג של סגירת מעגל ההתבגרות האישית שלי. מצאתי דרך אלטרנטיבית לחיים איכותיים ע"י כך שלקחתי מבית הורי את החלק החיובי שלהם, את אהבת האדם. אימצתי ערך זה לחיקי והעצמתי אותו, כמוטו לחיי. אני מאמין במשפט שאמרה האם טרזה: "אין אנו יכולים לעשות דברים גדולים, אלא קטנים בלבד, באמצעותה של אהבה עצומה"[10].

כדי להיות כן עם עצמי, יש אצלי עדיין פער, ההולך ומצטמצם ככל שאני מתבגר, בין מה שאני מאמין בו, לבין מה שאני מצליח לקיים בחיי היום יום, בנושא של אהבת האדם. עם זאת, אני לא שוכח את המטרה. מטרתי להמשיך לאהוב, לחבק את בני-האדם ולנסות להשפיע עליהם שפע של אהבה, ככל שאני יכול, גם בחיי האישיים והמקצועיים כמנחה קבוצות, וגם בעזרת ספר זה.

אני בטוח, שאילו הורי ז"ל, היו יכולים לקרוא ספר זה, היו מאוד גאים להיווכח, שהדוגמה האישית שלהם, בעיקר הדוגמה החיובית, ממשיכה להדריכני כל חיי.

זיכרונות הילדות שעיצבו את העמדה של התנגדות להפעלת כוח

הזיכרון המוקדם ביותר שלי מהילדות, קשור להתנגדות להפעלת כוח. המרד הראשון שמרדתי, לא היה לא מרד גדול, אבל זה היה מעיין קטן, שנבע ולאחר מכן הפך לנהר גדול.

הייתי בן שלוש וחצי, לאחר ניתוח של תוספתן, שהתפוצץ לי בבטן וסיכן את חיי. השאירו אותי לבד בבית, בביתנו בגבעתיים. אני החלטתי שאני הולך 'לגן רבקה', למרות שעבר זמן קצר בלבד, לאחר הניתוח והייתי עם בטן חבושה ועם תפרים שעדיין לא התרפאו. גן הילדים היה די רחוק מביתי, אבל אני החלטתי ללכת לגן, כדי לבקר את הילדים ואת הגננת רבקה נשר, אליהם התגעגעתי. אני זוכר שאחרי הליכה ארוכה בעליה של רחוב הפסגה, (היום רחוב ז'בוטינסקי), הגעתי לגן. אז הדרך נראתה לי מאוד ארוכה, היום אני יודע שהמרחק היה פחות משלוש מאות מטרים, אומנם חלקו בעליה, אבל בוודאי לא רחוק כמו שייחסתי לו בזיכרוני. נדמה לי שאפילו לא נכנסתי לגן, אלא הצצתי דרך החלון כדי לראות את הילדים משחקים, וחזרתי כלעומת שבאתי. למדתי שאני יכול לעשות דברים אסורים, ולא יקרה לי שום נזק נוראי. נדמה לי, שאף אחד בכלל לא ידע על הניצחון הקטן הראשון שלי, אבל אני התחזקתי. למדתי שאפשר לא לקבל סמכות כוחנית שהחליטה עבורי להישאר בבית.

אימי, שכאמור הייתה מורה, הדביקה לי עוד בהיותי עולל, את הכינוי: 'דובי לא, לא', על שם סיפור שהיא נהגה לקרוא לי בשם זה (ספר זה קיים למיטב ידיעתי עד היום, ועדיין הורים ממשיכים לקרוא לילדיהם בכינוי זה). אינני יודע אם היא הדביקה לי את הכינוי עקב התנהגותי, או שהתנהגתי כך עקב הכינוי הזה. זה בוודאי לא חשוב. מה שאני כן יודע, שהיא התייחסה לכינוי זה בחיוך ובהנאה, אך אני לקחתי כינוי זה, כמו שילד יכול להבין זאת, די ברצינות. מחד הבנתי שהיא צוחקת, אבל מאידך, מאותה עת שהודבק לי הכינוי הזה, יכולתי להמשיך ולנקוט במדיניות של: 'לא', לכל הוראה שנאמרה לי, משום שכבר הייתי מתויג.

כמובן שלא ידעתי להגיד אז, שזאת אמירה שיפוטית. סביר להניח שגם אימי, כאם צעירה, חשבה שכינוי זה מאוד נחמד, ולא הייתה מודעת לנזק שבשיפוטיות שלילית. אני התנהגתי כפי שציפו ממני, או כפי שחשבתי שציפו ממני, המשכתי להגיד 'לא', לכל דבר שזז.

עצם כתיבת ספר זה, הוא ביטוי בוגר של אותו 'דובי לא, לא'. זה ספר שמנסה לצאת כנגד המוסכמות הקיימות של הפעלת סמכות וכוחניות, כגישות שולטות בחיי ארגונים ומשפחות. אומנם 'הלא', הנמצא ביסוד ספר זה, מבוטא בדרך בוגרת ומפויסת, אך באופן בסיסי, המוטיבציה הפנימית והנכונות שלי לפרוץ דרך משלי, מחוץ לקונצנזוס, ניזונה מאותם מקורות ומאותם חומרים שמהם היו בנויות השנים המעצבות את חיי, שנות ילדותי.

אני לא חושש לצאת מהתלם משום שאני יודע שכל דעה שונה וחריגה היום, עשויה להיות מחר נחלת הכלל. גם הדעות המקובלות כיום על מרבית האנשים, היו בעבר שונות וחריגות. אני עדיין מרגיש את עצמי גם כאדם בוגר, בעל זכות להגיד 'לא', לדרך הקודמת ולסמן מסלול שונה בתחום יחסי האנוש, כפי שאמר הפילוסוף והמשורר האמריקאי ראלף אמרסון: "אל תלך לאן שהשביל מוביל, במקום זאת לך למקום שבו אין שביל, ותשאיר עקבות".[11]

למרות שכילד וכמתבגר לא הייתי ילד קל, לא הייתי חריג במיוחד. כך גידלו את הדור של שנות החמישים והשישים בארצנו. חלק גדול מחברי נהגו למרוד בהוריהם, משום שכך התנהל העולם באותם שנים, על בסיס הנוסחה של מאבק בלתי-סופי עם בעלי הסמכות: 'מורים-ותלמידים', 'שוטרים-וגנבים', 'הורים-וילדים' וכו'. בעלי הסמכות היו בטוחים שהם 'מחנכים', אבל באופן מעשי הם השאירו צלקות רגשיות עמוקות בתהליך 'החינוך'.

זה לא היה חינוך, אלא הפעלת משמעת בצורה כוחנית. מי שנכנע להפעלת הסמכות, הוגדר 'כילד טוב' וקיבל על כך חיזוקים חיוביים. מי שהתנגד, חטף. גם אני חטפתי אין-ספור פעמים. הורים הרביצו לילדים ללא בקרה וללא מגבלה, על כל שטות, מורים השפילו תלמידים, מפקדים טרטרו חיילים 'כשיטה' חינוכית, מנהלים שלטו בעובדיהם שלטון ללא מצרים. הכוח שלט. מעטים היו ההורים, המחנכים, המנהלים, המפקדים שנקטו בגישה יותר רגישה, מתחשבת, מבינה. רגישות נחשבה לחולשה. התחשבות בצרכי הכפיף והליכה לקראתו היו ביטוי של העדר כוח, של רפיון, של העדר חינוך, סדר ומשמעת.

בתור מתבגר, נושא הקושי מול סמכות הפעיל אותי באופן סמוי, בלי שהבנתי זאת. הסיבה שנרשמתי לפנימייה הצבאית בתור ילד בן ארבע עשרה, הייתה כדי להיכנס למסגרת צבאית נוקשה, שבה ציפיתי שירסנו אותי. עשיתי זאת למרות התנגדות הורי, משום שהבנתי שרק במסגרת כזאת, יש סיכוי שאוכל לסיים את חוק לימודיי בתיכון. הורי לא ראו זאת בעין יפה, משום שהם חשו שהם נכשלו כהורים, כיוון שגם אחי הבכור, ישי רון ז"ל, שנהרג לשיברון לבבי, במלחמת ההתשה, עזב את הבית כמה שנים לפני, בגיל דומה. שנינו עזבנו בית סמכותי עם הורים דומיננטיים. הוא עבר לקיבוץ נען בכיתה י', ואני לפנימייה הצבאית בכיתה ט'.

אך קרה בדיוק ההפך ממה שציפיתי, משום שגם בפנימייה הצבאית נאבקתי עם המפקדים. במקרים רבים יכולתי להם. הם לא 'ניצחו' אותי ולא גרמו לי להיות ממושמע. אף פעם לא הייתי 'ילד טוב', כפי שציפו ממני. לא פספסתי אף בעל סמכות שהייתי יכול להיתקל בו. ככל שהוא היה סמכותי יותר, כך הוא היווה עבורי אתגר גדול יותר. סבלתי מתכונה זאת, נענשתי פעמים רבות, אבל זה היה יותר חזק ממני. נאבקתי, כמו כל מתבגר טיפש-עשרה, המחפש כיצד 'לסדר' את המפקדים, והמגיב לכל עוולה שצצה בדרכו.

אכן יצאתי שרוט ופגוע מהילדות ומההתבגרות, אבל לא חסר אונים. המאבקים הללו, מצד אחד חישלו אותי, אך מצד שני יצרו אצלי נקודות תורפה שחולשות בצידן. החולשה גרמה לדחיית כתיבת ספר זה במשך שנים רבות. אך ככל שהתבגרתי, העוצמה התחזקה וכך התגבשה הדרך לכתיבת הספר, המשקף את הדרך שפיתחתי בתחום יחסי האנוש בכלל, ובתחום המשוב בפרט.

התמונה משתנה - עודד חרמוני ז"ל נכנס לחיי

את בסיס הגישה הבאה לידי ביטוי בספר זה, למדתי ממפקדי האחרון בפנימייה הצבאית תל-אביב, רס"ן עודד חרמוני ז"ל, שנהרג במלחמת יום הכיפורים, בעת שירותו כקצין חינוך של גייסות השריון. לכן אני מקדיש ספר זה לזכרו, כמו לזכר הוריי ואחי. מעודד ומהוריי שאבתי את הכיוונים הערכיים, מהם בניתי את חיי. על בסיס ערכים אלו, כתוב ספר זה.

את עודד חרמוני ז"ל, פגשתי לראשונה כתלמיד כיתה י"א. כיוון שלא היה מפקדי הישיר, אלא קצין החינוך של הפנימייה הצבאית, התפתח בינינו קשר אישי, לא סמכותי, שהשפיע עלי מאוד לטובה. שעות רבות ביליתי בחדרו האישי, שהיה סמוך לחדרי, בשיחות אישיות לתוך הלילה, על כל נושא בעולם. שום נושא בעולם לא היה טאבו. עודד היה עבורי חוויה מתקנת. גיליתי שאפשר לנהל קשר בעל אופי אחר, עם בעל סמכות. לא להיאבק איתו אלא לדבר איתו.

מפקדי הפלוגות בפנימייה הצבאית היו כולם בעלי רקע קרבי, שנקטו עם החניכים שיטות דומות לאלו שננקטו באותה תקופה עם החיילים, הפעלה כוחנית מלמעלה למטה, טרטורים, עונשים וכו'. למרות שעודד לא היה קצין קרבי, מינו אותו לתפקיד מפקד הפלוגה שלנו בכיתה י"ב, 'פלוגת שרון'. רק בדיעבד הבנתי שמינוי זה היה עבורי מהפכה, כיוון שגם כאשר קיבל את המינוי כמפקד הפלוגה שלנו, המשכנו את אותו אורח חיים של דיאלוג והידברות מלב אל לב, כפי שנהג איתי כאשר היה קצין החינוך של הפנימייה. כך הוא נהג איתי וגם עם שאר חברי לפלוגה, למרות היותו מפקדנו הישיר. הוא הפעיל עלינו גישה שונה לחלוטין מהגישה הסמכותית הצבאית, שהייתה מופעלת כלפינו עד אותה עת.

עודד הצליח להגיע לליבי ולהשפיע עלי ועל התנהגותי יותר מכל המפקדים שהפעילו עלי סמכות. מעט מהאור שספגתי מעודד, הסיר את החושך שספגתי מבעלי סמכות לפניו ואחריו. הוא פנה אלי כאל אדם בוגר, ולא כמפקד המדבר מלמעלה למטה. מעולם הוא לא השתמש בסמכותיות כלפיי. הוא הראה לי וגם לחבריי מקרוב, תוך מתן דוגמה אישית, גישה אחרת, גישה ששינתה את תפיסת עולמי.

מתוך המקום השלילי שפיתחתי כלפי סמכות וסמכותיות, גישתו השונה של עודד הייתה עבורי כמים צוננים עבור הצמא ההולך במדבר. על זה אמר הנביא ישעיהו: "הוי כל צמא לכו למים".[12] היו אלו מים זכים שלגמתי בהנאה רבה. עולם חדש נפתח עבורי דרך עודד - השפעה חיובית על הזולת ושינוי התנהגותו ללא הפעלת סמכותיות. כנראה, כאשר התלמיד היה מוכן, המורה הופיע.

יחס זה גרם לעודד ולי להיהפך ברבות הימים לחברים. הקשר בינינו התרחב גם להורי שהפכו לידידיו. הורי אף עזרו לו ולמירה אשתו, לרכוש את דירתם הראשונה בירושלים.

כמה שנים לאחר שסיימתי את הפנימייה, כאשר שימש כקצין החינוך של גייסות השריון, ביקש ממני עודד להיות סגנו, מה שקרב אותנו עוד יותר אחד לשני. שימשתי כסגנו למעלה משנה, עד מלחמת יום הכיפורים. לדאבון ליבי עודד נהרג בדרכו למלחמה, כאשר טנק של כוחותינו, דרס את הקומנדקר שלו. אני הייתי האדם האחרון שנפרד ממנו, בצאתו למלחמה, כמה שעות לפני שנהרג.

מותו של עודד היה עבורי טראומה קשה. תקופה ארוכה לא חזרתי לעצמי. כמה ימים לאחר מותו נולד בנו, שנקרא על שמו, עודד חרמוני, מה שהגביר את תחושת הכאב והתסכול על המוות המיותר שלו. הסבל הנפשי שעבר עלי יחד עם בני משפחתו, באותה עת, היה מאוד קשה. עברתי תקופה נוראית שהחזירה אותי לאבל על אחי, ישי רון ז"ל. באופן מעשי, מלאתי את מקומו כקצין חינוך של גייסות השריון, ובאופן רוחני, כבר באותה תקופה, גמרתי אומר בליבי שאמשיך לטפח ולקדם את אותם ערכים שהוא הנחיל לי. מאז ועד היום אני ממשיך לשאת בגאון את הערכים עליהם חינך אותי עודד, ואני ורואה את עיקר תפקידי להעבירם הלאה לדור הבא.

עשרות שנים עברו מאז שנפרדתי מעודד, אך השפעתו ניכרת עלי עד היום. אני עדיין מרגיש את עצמי כאילו שאני בשליחותו החינוכית של עודד. אני מרגיש כאילו שהוא העביר אלי את הלפיד והטיל עלי להעביר את המסר מדור לדור.  יתכן ואם עודד היה נשאר בחיים, הוא היה כותב ספר זה, או דומה לו, אך כיוון שהוא איננו איתנו, נכנסתי לנעליו וכתבתי את רוח הדברים, כפי שאני הבנתי אותם, וכמובן עם תוספות שלי אליהן התוודעתי במהלך השנים.

בתוקף תפקידי כהורה, כמנחה קבוצות וכיועץ לארגונים, אני נושא את המסר לכל מקום בו אני נפגש עם משפחה, חברים, לקוחות ותלמידים. המסר הוא מאוד פשוט – אפשר גם אחרת. אפשר לדבר, לפני שמפעילים כוח.

כאשר בגרתי ולמדתי הנחיית קבוצות אצל טילדה זייד ז"ל ("הכוהנת" הגדולה של העבודה הדינאמית בארץ), הבנתי ש"לא גיליתי את אמריקה". באמריקה, קארל רוג'רס, ממייסדי הפסיכולוגיה ההומניסטית, הנחיל את הגישה של העבודה הקבוצתית הזורמת ללא הפעלת סמכותיות, תוך השמת המשתתף במרכז, כשיטה מובילה בעבודה קבוצתית בפרט ובחינוך בכלל. עקב הרקע ממנו הגעתי, נשביתי בקלות יחסית בקסמי הגישה הרוג'ריינית, בתיווכה המלמד והמחכים של טילדה ז"ל, ממנה למדתי כמעט את כל מה שאני יודע עד היום על הנחיית קבוצות. הגישה הרוג'ריינית התאימה לי כמו כפפה ליד, והשתלבה נהדר עם הגישה שלמדתי מעודד חרמוני. שילוב זה, הוא הבסיס לתפיסה הרעיונית הנמצאת בספר זה שמשמעותה: השפעה על האדם דרך קשר אישי – דיאלוגי ומכבד, תוך הבעת רגשות, וללא שימוש באמצעים סמכותיים וכוחניים. זה העיקרון וזה המסר.

לסיום, את עקבותיהם של האנשים הבאים תוכלו למצוא בספר:

הורי ז"ל שהעניקו לי אהבה ולימדו אותי מהי אהבת האדם.

עודד חרמוני ז"ל שלימד אותי לדבר באופן שיוויוני ומכבד, למרות היותו בעל סמכות.

טילדה זייד ז"ל שלימדה אותי לזרום עם הקבוצה ולא להפעיל עליה שום כוח.

קארל רוג'רס שמתורתו קיבלתי חיזוק להמשיך ולשים את הזולת והקבוצה במרכז.

כמו כן הושפעתי מספריו של דניאל גולמן[13] שבאמצעותם התוודעתי לעולם האינטליגנציה הרגשית. השתמשתי ברגשותיי זמן רב לפני שדניאל גולמן יצר את המהפכה שלו, אך בזכות ספרים אלו קיבלתי חיזוק ולגיטימציה להמשיך ולהשתמש ברגשות, גם שלי וגם של תלמידיי, ככוח העיקרי המשפיע על התנהגות הזולת. שיפור התקשורת הבין-אישית ע"י הבעת הרגשות, הם לב ליבו של המודל המתואר בספר זה.

שאר הפרטים בגוף הספר שלפניכם.