משוב בונה בכיתה ומחוצה לה

ערן רון, #כיצד לשנות התנהגות האדם בלי לפגוע ברגשותיו: אומנות המשוב הבינאישי#, מגשימים: הוצאה עצמית, 2012

 

ספרו של ערן רון, מנחה קבוצות ויועץ ארגוני, היווה הזדמנות יוצאת מן הכלל עבורי לחדד את דפוסי התגובה למעשיהם ולדבריהם של אנשים במשפחה ובעבודה. כהורה לילדים בגיל בית הספר מצאתי את עצמי מתוסכל לעיתים מדפוסים אלה, שאותם ייחסתי ללחץ של סוף יום מפרך: אתה רוצה ל"סגור יום"; ילדך רוצה "לפתוח יום"; ואתה מגיב באופן ספונטני – באופן לא טוב. במקום העבודה, מטבע הדברים, התגובות הספונטניות מרוסנות יותר, אך גם הן טעונות שיפור.

לפיכך, כאשר מציע המחבר לקורא "דרכים לחיזוק המשוב הבונה בחייו" לא יכולתי לסרב. ואכן גיליתי כי הספר אינו מציג מודל יבשושי למשוב בונה, אלא מציע סיפורים אישיים של המחבר ושל תלמידיו, שהשתתפו בסדנאות שהמחבר ניהל במהלך שנות עבודותיו הרבות. כך, בניגוד לרוב הספרים האקדמיים שאני מכיר, בוחר המחבר לשתף את הקורא בילדותו, בגיבוריו האישיים ובמהלך חייו כבוגר כדי להסביר את מקורות השקפתו: "אהבת האדם ותמיכה בצמיחתו היא מטרת חיי" (10).

הספר מציג מודל למשוב בונה ויעיל המדגיש את הצורך בהשתהות ובמחשבה לפני תגובה ספונטנית על, למשל, ביטול פגישה ללא הודעה מראש או התנהגות בלתי ראויה של תלמיד. בהשתהות הזאת המגיב מרפה את המתח, בוחן את העובדות לאשורן, מקשיב ומנהל שיחה כנה ושקולה. משוב בונה הוא "תגובה מילולית או שלילית, על התנהגות ספציפית של הזולת, מתוך דיאלוג מכבד, ללא לחץ וללא פגיעה אישית. התגובה נועדה לספק למקבל המשוב חומר למחשבה, כדי שישנה את התנהגותו, בהתאם לכיוון המשוב, לקבלה או לדחותה" (29). ההנחה היא כי המשוב יוצר דיאלוג מעגלי, מחזק ומעצים את מקבל המשוב ומעודד אותו לשנות את התנהגותו (במקרה של אירוע שלילי) או להמשיך בדרכו (במקרה של אירוע חיובי). המשוב הבונה הוא במידה מסוימת היפוכו של עונש שיעילותו, כידוע, מועטה.

לא בכדי מקדיש המחבר עמודים רבים להצדקת הצורך במשוב בונה וחיובי והדגשת ההשפעות השליליות של המשוב "הישן" המוכר לכולנו. סיפורים שונים (אפילו על נכדיו של בן גוריון) ממחישים לנו את העוול הנעשה לאדם משיפוטיות חיובית או שלילית. במיוחד הועילה לי טבלה בה משווה המחבר בין המשוב "הישן" המבוסס על נזיפות, הטפות מוסר ועונש, לבין המשוב הבונה, המבוסס על דיאלוג מכבד. למשל, בעוד שהמשוב "הישן" מאופיין ביצירת שינוי תוך התעלמות מרגשות מקבל המשוב, המשוב הבונה מכוון ליצירת שינוי התנהגותי ללא פגיעה בו.

המודל המוצע על ידי המחבר משמש לבחינת דרכים חדשות לפתרון קונפליקטים בזוגיות, בין הורים לילדים, בין שכנים, ידידים, ואפילו בין אימא לסבתא. הפרק הרלוונטי ביותר לקוראי #הד החינוך# נוגע בפתרון קונפליקטים בין מורה לתלמידיו. הפרק מנתח שלושה סיפורים מחיי היום יום של מורים: האחד מספר על תלמידה שרימתה את המורה לספורט וקיצרה את מסלול הריצה שלה; השני מספר על תלמידה הכועסת על המורה היות והסגנית נזפה בה על לא עוול בכפה; השלישי מספר על תלמיד במוסד תורני המביא מחשב נייד למרות איסור מפורש ומנסה להסתירו. המחבר מראה כיצד גישה רגשית, מקבלת ומתחשבת יכולה להוביל לפתרון טוב יותר של הקונפליקטים שכל מורה חווה עם תלמידיו ולתרום, כפועל יוצא, להישגי התלמידים ולהרגשתם בכיתה.

הספר מספק לקורא כלים רבים לשכלול דפוסי המשוב שלהם בזירות שונות ואף חותם במרשמים ברורים. בעוד שקוראים רבים עשויים למצוא בקבלת מרשמים אלה יתרונות רבים, חשתי לעיתים קרובות כי הספר מתעלם מהבדלים אישיותיים והקשריים המשפיעים רבות על יכולתנו לאמץ את המרשמים עליהם ממליץ המחבר. למשל, בפרק 15 מסופר על המורה בתיה המסוגלת להתעלם מהתנהגויות שליליות של תלמידיה ולהיצמד לשיטת החיזוקים החיוביים. השאלה שעלתה במוחי בעודי קורא את סיפורה הייתה, עד כמה גילה של המורה בתיה משפיע על יכולתה זו; עד כמה אנו יכולים לצפות ממורים חדשים החרדים לגורלם וחשים כמצויים בספינה טובעת, לאמץ את גישת המשוב החיובי. במילים אחרות, הספר חסר מבחינתי עליית מדרגה תיאורטית-ביקורתית. במקום לסיים את הספר בעוד מרשמים, חשתי צורך עז להבין את התרומה התיאורטית של השיטה למערכת היחסים בין אנשים במשפחה ובעבודה, מצד אחד, ולהתוודע לחולשותיה של השיטה מנקודת מבט ביקורתית. אחרי הכול, אין שיטה מושלמת (תהיה יעילה ומנומקת ככל שתהא), והבנת חולשותיה עשויה לסייע לנו להבין את מגבלות יישומה. אך אין בביקורת זו על היעדר ביקורת כדי  לגרוע מתרומתו הרבה של הספר לשיפור מערכות היחסים שלנו עם הסובבים אותנו.

 

פרופ' יזהר אופלטקה, אוניברסיטת תל אביב.