יצירת בית-ספר פעיל ויצירתי אינו מהלך קל. קל לחזור אחורה, לשיטות הפרונטליות המסורתיות, משום שזהו אזור הנוחות של מרבית המורים. תהליך יצירת בית-ספר פעיל ויצירתי הוא תהליך שיש להזינו כל הזמן, לדרבן אותו ולאתגר אותו, כדי לשמר אותו חי ותוסס. זה לחלוטין לא קל, אבל אפשרי.

המשאבים העומדים היום לרשות בית-הספר עשויים להספיק למהלך כזה. אפשר להשתמש בספריה הקיימת, במחשבים הקיימים בבית-הספר, בסביבה הפיסית של בית-הספר בישוב שבו הוא ממוקם. אין צורך בתקציבים גדולים ומיוחדים כדי להסב את המורים ולגרום להם להיות מורים הגורמים לתלמידים ללמוד באופן משמעותי. המשאב הזה קיים בבית-הספר, רק יש לכוונו לכיוון הראוי ולהוציאו לפועל.

בתי-ספר שלא יאמץ גישה כזאת, מורים שלא יתחדשו ויתפתחו, מורים שימשיכו ללמד בשיטות המסורתיות, יגרמו לבית-הספר להיזנח. התלמידים והוריהם ידירו את רגליהם מביה"ס, משום שבית-ספר אחר יציע שיטות למידה חדשניות, חשיבה פתוחה ומודרנית ומורים נלהבים לתפקידם החדש. עתידו של בית-הספר בהתאמתו למציאות המשתנה. מורה שלא יבין שהעניין של התלמידים עומד במרכז ההוויה הבית ספרית, ולא ישנה את סגנון ההוראה שלו בהתאם, עתיד להיפלט מהמערכת. מורים שישתנו ויסגלו לעצמם סגנון חדש, הם אלו שיצליחו בהמשך הדרך. בית-ספר שיסגל את עצמו למציאות החדשה של המאה ה-21, הוא זה שישרוד ויצליח.

הכרך השלישי של הספר 'הוראה משמעותית', עוסק בפרקטיקה של שיטות פדגוגיות מודרניות. זהו מדריך מעשי המעניק מפתחות לתוך חדרי הלמידה המשמעותית, ומאפשר למורים לראות את האפשרויות האין-סופיות הנגלות אליהן בתוך חדרים אלו. עם זאת, ספר זה נמנע ממתכונים מדויקים, משום שאסור לספר כזה להיות יותר מדי מהודק. ספר כזה אינו אוסף של מערכי שיעור בנויים לתלפיות, בסדר מופתי, כפי שפעם לימדו בסמינרים למורים ולכן המורה לא יכול לעשות "העתק הדבק" למערכי שיעור (פרט להדגמה אחת הנמצאת בנספח 3 בסוף הספר, בה אפשר להשתמש כמעט כלשונה.).

הספר מאפשר מרחב יצירתי למורה, כדי לפתח בכל הזדמנות שיעור חדש וטרי. לכן ספר זה נותן רק את המפתח לדלת החדר, אך את תוכן החדר, כל מורה ימלא בהתאם ליכולתו, צרכיו ובעיקר בהתאם לגילם ותחומי העניין של תלמידיו.

שלושת הפרקים הראשונים, מנסים להציע פתרונות פרקטיים למורה, כיצד לעבור להוראה משמעותית, גם ברמת הכיתה וגם ברמת בית-הספר. פרקים אלו מנסים להציע למורה שיטות להעברת הכדור למגרשו של התלמיד, על ידי הצבת הסקרנות האנושית בלב הפעולה החינוכית. לפי עקרונות אלו, התלמידים לא מקבלים תשובות אלא שאלות, אתם עליהם להתמודד. הם הופכים להיות מתכננים, חוקרים, מפענחי תעלומות ולא תלמידים. הלמידה היא אגבית. התלמידים לומדים בלי שהם מרגישים שהם לומדים. המכנה המשותף של שיטות אלו הוא שהתלמיד הופך להיות הגורם האחראי על הלימוד של עצמו. המורה נסוג מהתפקיד המרכזי, והתלמיד אמור להיכנס לתוך הטריטוריה שהמורה מפנה. הנסיגה של המורה מגדילה את מרחב האחריות של התלמיד ומאפשרת לו להתמקד בנושאים המרתקים אותו, הרלוונטיים לחייו. זאת דרך המלך להוראה משמעותית.

הפרק הרביעי עוסק בשאלה כיצד ניתן להטביע חוויות חינוכיות משמעותיות אצל התלמידים. הפרק אינו עוסק בשאלות מתודיות של העברת חומר תאורטי, אלא בדרך בה ניתן להשפיע את רוחו וערכיו של התלמיד כדי שבית-הספר יהיה עבורו מקום משמעותי. ייתכן מאד, שבסופו של תהליך החינוך, דווקא הנושאים החברתיים-ערכיים, הם אלו שיטביעו את חותמם בתלמידים בצורה המשמעותית ביותר להמשך חייהם. בפרק זה מפורטות כמה הצעות, חלקן מקוריות, לפעילות חינוכית ערכית משמעותית.

פרוספקט הספרים